כשאני רואה אותה אני חושבת עליו...
אני לא מכירה אותו הרבה בעצם,
והוא; בעצם סיבה טיפשית בשבילי לקום בבוקר,
אבל זו סיבה - לראות אותו.

אז הנה אני מחפשת אותה שוב...
מחבקת אותה חזק חזק ומריחה אותה קרוב.
היא רכה,
ויש לה ריח טוב
לפעמים אני חושבת שזה הריח שלו שנדבק אליה...

פרווה לבנה עם פס אפור על הראש,
פנים מתיילדים ועיניים קטנות, קצת שקועות
ירוקות.

אני נכנסת הביתה והחתולה שלו על הידיים שלי
הוא השאיר אותה לחופש חנוכה בקיבוץ...
ומכל המקומות, היא באה בדיוק ליד הבית שלי.
אחרי בוקר של בכי, בוקר קשה ויום מתמשך ודביק
הנה שוב אני מחייכת...
"אמא, זאת החתולה שאני הכי אוהבת.. שאי פעם הכי יצא לי
לאהוב".

נתתי לה לאכול, והיא, הגורה הקטנה הזאת
עלתה לי על המיטה וחיכתה שאבוא ללטף אותה.
אז הנה אני מלטפת, והיא - נרדמת.
מכוסה בשמיכה ורואים לה רק את הראש.
אני מסתכלת לה בעיניים כשהיא מתעוררת,
ושרה לה שירים, שירים יפים ונוגים.
ילדה שלי, חתולה.

הוא והחתולה
החתולה והוא
החתולה ואני
אני והוא.

בוקר.
חתולה...
בוקר...
חתולה...

התגעגעתי.

לראות אותה בבוקר עושה לי טוב..
ואז לראות אותו לשניה
"איפה החתולה?"
- "בחדר שלי.. תקחי אותה אם את רוצה".

"כשאני רואה אותה אני מתחילה לדבר אל עצמי..."
אני אומרת לחברות שלי, מתרפקת על הרגעים בהם החזקתי אותה
בשתי ידיי...
והן צוחקות.
(אף אחד לא אוהב אותה כמוני)

שיחה עם הפסיכולוגית.
אני מספרת לה עליו, על החתולה.
"פיצוץ טוב" אני אומרת.
היא אומרת שזה לא טוב, שצריך לאהוב ת'מציאות ולא
"פיצוצים טובים".
"אני חיה על זה"
אני אומרת.





7.12.02