הנה הוא בא,
מהמסע הנורא,
שעבר במלחמה.
בא הוא מלוכלך,
ומלא פצעים,
ובוער מבפנים,
בוכה דמעות של גיבורים.
לא יודע מה לעשות,
עבוד בתוך עצמו.
וכולם מסביבו,
שואלים,בוכים,מריעים,
מנסים לרפא פצעים עמוקים,
אך לא מצליחים.
מנסים להחזיר לחיים מה שמת,
מת מזמן,
אם העיניים,
אם הזמן.
אחרי מראות רבים,
של פנים שוכבים,
חיים מנופצים.
מחשבות שנגמרו,
נשמות שהלכו.
אדמה אדומה בדם,
שבין סדקיה זורם עוד חם.
מנסים להחזיר מה שהיה,
את החיוך,את הכעס את השמחה,
אך כל מה שהם רואים,
זו עצבות,
עצבות חזקה,
דמעות שזולגות ללא הפסקה.
והוא שוכב שם על האדמה,
צמרמורות חזקות עברות בגופו,
חושב וחושב, לא על עצמו.
הוא כבר עייף,
ואין כבר כח,
רוצה רק לנוח.
שוכב אל האדמה ללא תזוזה,
מחכה,
מחכה ללקח הבא.