כינסו ישיבה, קראו להמון, אחר הצהירו הצהרה פומבית, ושוב חזרו
לישיבה על מנת להבין מה השתבש.
"הם אינם מבינים", אמר לודוויג צהוב-עלה.
"אולי ננסה לפשט, להציג את זה בגובה העיניים", הציע ידידו.
"לא ולא!!", צעק היו"ר, מר בנימין חבצלת החורש, "זה אינו הלצה
או קוריוז, אנו לא מפרסמים פה קרקס, זה הנו דבר בעל חשיבות
עליונה לכל הדעות, ומן הראוי שנציגו באור הזה".
"אבל אדוני" - , התמרד לודוויג, אך מייד קטעוהו היו"ר, וקרא
דרך מכשיר המוניטור לשומרים, "הרפו את ראשו", אמר. והשומרים
אחזו בזרועותיו של לודוויג ולמרות תחינותיו, ליבו של בנימין לא
נירתע.
"עוד מישהו מעוניין?", שאל, אך רק דממה נישאה באוויר. "ובכן",
אמר, "מכיוון שלודוויג - מנסח ההצהרה, כבר לא עימנו, אז הבא
נשקול שוב את הצדדים, מר חבצל", פנה אל האיש ממולו, "בקשר
לחוזי העבודה בערוגת השושנים, ובקשר למשרתות בארמון החבצלת,
האם יש ביכולתנו לאשר העלה השכר ובלי הדבר ישבור את התקציב?".
"אין כך הדבר, תאלץ לבחור, או המשרתות או ערוגת השושנים".
"אתה מאלץ אותי לבחור?", שאל היו"ר בטון זממי.
"לא!!", יצא להגנתו מר. חבצל, "לא ולא, רק ש - ", אך מייד
קטעהו בנימין וקרא לאנשי האבטחה למען יוציאוהו להורג, "עוד
מישהו?", שאל, אך רק שקט חרישי מהול בצליל ההמון המחכה נשמע
בחלל, "עכשיו", פתח בדבריו היו"ר, "לאחר שאישרנו את התוספות
בשכר, מה בדבר המלחמה עם אנשי האירוסים, הנה לא מזמן הודיע לי
נציג המודיעין כי הם מוכנים ומזומנים לתקוף. מר. שושן", פנה אל
האיש לשמאלו, לבוש היה טוניקה פרחונית אדומה, ועל ראשו מגבעת
שושנים לבנות, "בהיותך שר ההגנה, האם יש ביכולתנו לגייס צבא
תוך כמה ימים?".
מר. שושן נראה משתהה בתחילה, אך לאחר שראה מה מר היה גורלם של
ידידיו, החליט כי לא מוכן הוא להצטרף אליהם, "כן, אדוני", אמר,
"תוך כמה ימים".
"אתה בטוח?", שאל בנימין, "זה לא יפגע במחזור העבודה?".
"כמובן, בתחילה, אך אני בטוח כי - ", אך מייד נפסקו דבריו לאור
הנפת ידו של בנימין וזוג שומרים גררו את מר. שושן אל מחוץ
למפתן הדלת, "עוד מישהו?", שאל בקולו החינני, אך רק דממה...
"טוב", פנה מר בנימין אל שני האנשים הנותרים - מר.ניצן, ומר
אבקן, "מר. ניצן ומר אבקן", פנה אל הנותרים, "ברצוני לדעת אם
אוכל להעלות את המיסים בתחילת שנה הבאה, אישתי רוצה עוד שני
ארמונות קיץ".
"אפשר, אפשר", צעקו שני האנשים, "אפשר!!!, כמובן שאפשר, אפילו
מומלץ, מומלץ בחום רב, למה לחכות לשנה הבאה, עכשיו, מייד
עכשיו".
"לא!!", צער היו"ר בנימין, "איני מוכן להתייחס כך לעם, לעלות
את המיסים עכשיו, לפני עונת החגים, מה יהיה על המתנות,
שומרים!!", צעק מר בנימין, והנה פרצו ארבעה שומרים חמושים
במוטות עמודי עלי מחודדים, וגררו את מר. ניצן ומר. אבקן מן
החדר. "עוד מישהו?", שאל מר אבקן, אך החדר היה ריק מאדם, ורק
דממה נשמעה בחלל.
"אם אין התנגדות", הוסיף ואמר, "אז הבא נצא החוצה ונבשר להמון
את החדשות הטובות". יצא מר בנימין היו"ר את החדר, ופנה אל עבר
המסדרון המוביל אל גזוזטרת ההודעות הפומביות. לאחר כדקות
ספורות, מצא עצמו משתאה בשנית לנוכח ההמון הרב של אנשי הממלכה
אשר התמקם בציפייה ובהתלחשויות לשינוי הניתן בהצהרה המאכזבת
ממקודם.
"אנשים!!", צעק, "אין מלחמה, אין מיסים, ואין העלאות בשכר",
אמר בחיוך נישגב על פניו, חיוך של ניצחון.
"מה?!!", צעקו אנשי החבצלות, "מה פתאום!!".
וקריאות "כזב" ו"שקרן", ו"הדיוט", ו"ובוגד", עלו באוויר, וחמתו
של מר. בנימין חבצלת החורש גדשה את הסאה, "שומרים!!", צעק,
"הרפו את ראשם", ולאחר כשעה ארוכה של צעקות תופת וייסורים, שוב
אותה דממה מתוקה שמר בנימין כה אהב - ריחפה ענוגות באוויר.