"הנה היא בפינה, את רואה אותה? היא במעיל שחור" "איפה? איפה?"
צרחתי. הרעש של המכוניות הלם באוזני, בקושי שמעתי מה הוא אומר.
"בואי נחזור לאוטו וניקח פנסים, בקושי רואים משהו" "איפה
האוטו?" "השארנו אותו בפינת איבן גבירול, את לא זוכרת?" "לא.
בוא נמהר ונלכוד אותה" "זה לא כל כך קל את יודעת, אחרת ה..."
"הנה היא..בוא! אין זמן, אחריה..."
רצנו ברחוב. הוא בפיג'מת הפסים הכחולים שלו ונעלי הספורט
שבקושי הספיק לשים, ואני עם בגדי העבודה שהייתי בהם כל היום,
ושנכנסתי איתם רגע לפני שהיא ברחה.
"לא נמאס לך שהיא בורחת? לא נמאס לך ממנה?", שאלתי. "לא. לך
נמאס, כי אם כן נפסיק לרדוף!" "לא, אבל אולי אם תפסיק להיות
אידיוט, אולי היא תפסיק לברוח!" "סליחה?!", הוא עצר והסתכל
בי המום, כאילו יריתי בו חץ, "סליחה, אני לא חושב ששמעתי,
בגללי היא בורחת?" "אז בגלל מי, בגללי?" גיחכתי. "אולי אם
היית מסדרת את העדיפויות שלך לא היינו רבים כל הזמן", הוא כמעט
בכה ורציתי לחבק אותו. "אם אני לא יעבוד, איך נרוויח, ממך?!
מה"עבודה" שלך?!" "מה את רוצה, שאני לא אעשה מה שאני אוהב?
שאני יהיה בנקאי מזוין באיזה בנק?!" "לא, סליחה, לא זה לא מה
שהתכוונתי. בוא נחזור הביתה, היא תמיד חוזרת בסוף הביתה, אהבה
מקוללת..."