פרגמנט, כמו שזה נשמע - חלק מסיפור. זו התחלה של סיפור שיושב
לי כבר חודשים על חודשים במחשב ללא הופכין, אז בנתיים העליתי
אותה לבמה. אולי התגובות שלכם למה שכן כתוב (תזכרו שזו רק
ההתחלה) יעזרו לי להמשיך את הסיפור, או לשנות את ההתחלה... אין
לי מושג. בכל מקרה, אתם מוזמנים לכתוב מה שבא לכם על זה, אני
סומך עליכם. :)
זרקתי את העיתונים לפח הגריסה. ככה מתחיל יום אצלי. מגיע
לעבודה, קורא במשך שעה את העיתונים וזורק אותם. בעצם, גורס.
משמיד ומכלה את ההווה, בצורה מטפורית כמובן. גם ככה העיתונים
הם בזבוז זמן משווע. הכל הרי מעודכן לשעה שתיים בלילה,
מקסימום. אחרי עשר בבוקר לפעמים יוצאת מהדורה שנייה... אבל מי
בכלל קונה עיתון אחרי עשר בבוקר? כולם כבר תקועים עמוק בעבודה.
מתכננים תכנונים, זוממים מזימות.
אני עובד במשרד הביטחון. אסור לי לכתוב את זה בכלל. לעזאזל,
אני כל-כך סודי שהלכתי במיוחד על חשבונם למעבדת שינה כשהם גילו
שאני מדבר מתוך שינה. לא מבינים אותי, אמנם, בזמן שאני מדבר כי
אני סתם ממלמל דברים לא הגיוניים, אבל הם, ברמות הגבוהות, פחדו
שאני אפלוט דברים סודיים. עכשיו רוצים שאני אחזור למעבדות שוב,
כי יש משהו שהם רוצים לבדוק ולא מוכנים להגיד לי מה. שיהיה. יש
לי המון עבודה עכשיו, אז קצת שינה טובה לא תזיק לי.
בבוקר כבר היה לי תיק מוכן לשלושה ימים. שמתי בו בגדים
ליומיים, כי ככה למדתי בתנועת הנוער כשהייתי ילד. לטיולים
הייתי לוקח בגדים כמספר ימי הטיול פחות אחד, כדי לחסוך במקום.
כולם תמיד הביאו יותר מדי ולא היו צריכים אותם. מצד שני, אולי
זה רק המזל שלי שלא נפלתי למים או שנקרעו לי המכנסיים.
אחרי הקפה והקרואסון של הבוקר נכנסתי לאוטו והתחלתי את דרכי
לעבודה.
אני נכנס לאיילון דרום ונוסע. לעבודה שלי אני עולה ביציאה של
עזריאלי, השלום. בנאדם שנוסע בדרך לשם עובר את מרכז הארץ ממש.
כל המדינה המזוינת הזו מתנקזת לה בארבע התחנות האלה של איילון
- קק"ל, ההלכה, רוקח והשלום. לא משנה באיזה שלב האדם הזה יהיה
בחיים שלו, איפה שהוא לא יעבוד, תמיד יגידו לו לצאת באחת
מהיציאות האלו של איילון.
המגרסה הרעישה בצורה מוזרה. מין גרגור, ספק פצפוץ קל, ואז היא
נעצרה. מגרסות נתקעות, במיוחד החרא הזו שלנו, יחסית הרבה. תמיד
אחרי שהן נתקעות הן מזיזות את הלהבים אחורה ומוציאות את הדף
התקוע. הפעם זה לא קרה. ניסיתי להכחיד את העבר הקרוב ולא
הצלחתי, איזו בעסה.
השארתי את המגרסה ככה והלכתי לחדרו של הבוס שלי, עמי.
"מתי אתה רוצה שאלך?" שאלתי אותו כשנכנסתי לחדר. עמי, שהיה
שקוע במחשב, המשיך לתקתק במרץ, כמו שהוא עושה כל הזמן. החדר
שלו היה מאזבסט. כמה ששנאתי את החדר הזה. בעצם, שנאתי את כל
המבנה הזה. ישן, אפור-חום ובעל חזות משעממת. בתוכו - אזבסט.
מלא. קירות, תקרה, גג. לעזאזל, אפילו האוויר היה מלא אזבסט.
בסוף עוד כולנו נחטוף סרטן.
"עכשיו אני יכול ללכת," אמרתי. הוא הביט בי בפליאה.
"אין לך עבודה?" שאל והחזיר מבטו למחשב.
"לא, וגם אם היתה לי, אני רוצה לגמור עם זה כבר."
הוא שתק והמשיך לתקתק. הוא שונא אותי. הרי תמיד יש עבודה, ואני
תמיד מוצא סיבות לא לעשות כלום. אני מת לעוף מכאן. הם טוענים
שאני לא יכול כי חתמתי לשלוש שנים ועברו רק שנתיים. אבל הם
רואים שקשה לי. כיף למרר לי את החיים, כנראה.
יצאתי מהחדר והלכתי לחניון, נכנסתי לאוטו ונסעתי למעבדת
השינה.
את פני קידמה בחורה נחמדה בחלוק לבן כזה של רופאים. היא אמרה
שהם לא ציפו שאקדים ושהחדר עוד לא מוכן עדיין.
"כרגע סיימנו עם מישהי," היא אמרה. מהחדר יצאה לפתע בחורה
צעירה, נמוכה, עם שיער שטני עד האוזניים ומשקפיים. היא נעצרה
לידינו והביטה בי כאילו היא מתכוונת לתקוף אותי. זה קצת הפחיד
אותי, במיוחד כי היה משהו אפל בעיניים שלה, מין תנועה פנימית
שכזו, כאילו חי שם משהו. כמו להסתכל על אקווריום עכור ולדעת
שיש שם דג גדול. ואז היא פנתה לדלת ויצאה בחיפזון.
"נראה שאנחנו דווקא כן מוכנים. הבאת בגדים נוחים לשינה?"
עדיין הייתי שקוע בדלת שנסגרה אחרי הבחורה ההיא. "כן," אמרתי
בקול שקט, אבל את מבטי לא הסטתי.
"מר שפיץ?" שמעתי את קולה של הסייענית מהדהד והתנערתי. חזרתי
אליה.
"גדי," אמרתי. אני לא אוהב שקוראים לי 'מר שפיץ'. יש לי שם
מספיק מוזר, אז שלא יחזרו עליו בפני הרבה. "כן, אני מוכן."
החדר היה גדול יחסית. ארבע קירות לבנים, בלי חלון. היה חדר
שירותים צמוד. המיטה היתה גדולה כזו. קינג סייז. הם רוצים
לבדוק אם בנאדם מתפרס במיטה במשך הלילה כשיש לו את האפשרות, או
שהוא עדיין מסוגר בתוך מיטת היחיד שלו.
עד כמה שלי ידוע, אני מאלה שנשארים במקום. אני לא ממש זז
בלילה, אני מאוד שקט.
נשמע צלצול מוכר, כזה של מעליות בבית מלון, ושמעתי את הסייענית
אומרת ברמקול שהם אכן מוכנים, ושכדאי לי להיכנס לאמבטיה
ולהחליף שם לפיז'מה שלי, ואז הם יבואו ויסבירו לי מה שהם
יכולים להסביר.
החלפתי לפיז'מה. האמת שזו היתה סתם גופייה ומכנסיים שתמיד
לבשתי בלילה, גם קצרים, מבד נעים. נעמדתי מול המצלמה באחת
הפינות.
"אני מוכן," אמרתי.
אחרי כמה שניות נכנסה הסייענית לחדר, כשהיא ניראת טרודה
ביותר.
"להוריד חולצה, בבקשה," היא אמרה בקול סייעני שכזה, של מישהי
שנמאס לה להגיד את אותו משפט כל הזמן. הורדתי. היא חיברה לי
אלקטרודות. כשהיא הניחה אחת על החזה שלי התקפלתי קצת כי החומר
שעליהן היה קר. החדר בכלליות היה קריר, אבל הנחתי שאני אוכל
לווסת לעצמי את הטמפרטורה כרצוני.
האמת היא שהייתי די עייף, אז אחרי שהסייעת חזרה ואמרה לי פשוט
ללכת לישון - הלכתי. זה לא נורא, להשלים את שעות השינה האלה
לפעמים. אפילו לא היה אכפת לי למה אני עושה את זה.
בחדר התפשט לאיטו ריח נעים. לא ריח מתוק קיטשי, אלא משהו
אוורירי שכזה, ואני חושב שבמיוחד בגללו נרדמתי מהר. בראייה
לאחור - הייתי חוסך לעצמי הרבה אם הייתי שואל מהי מטרת הבדיקה,
אבל האם מישהו שבכלל לא אכפת לו מהם החומרים המסרטנים בחומוס
מהחנות שלו ישאל משהו לגבי שינה? מישהו בכלל ינסה לוותר על קצת
בריחה?
כשהתעוררתי הייתי שרוע על הגב, בתנוחה ישרה כמו סרגל. זכרתי
שהלכתי לישון מקופל, דווקא. אולי סתם לא נהניתי מהשינה, למרות
שהרגשתי מאוד ערני. הריח הנעים נעלם, ורעש זמזום קבוע מאחורי
ראשי תפס תשומת-ליבו של חוש אחר. החדר היה חשוך, אבל מאיזשהו
מקום בקע אור חלש. קמתי לתנוחת ישיבה וגירדתי מאחורי הראש.
אח"כ גירדתי באף וראיתי שהוא מדמם. מיששתי את האזור יותר
בעדינות, וגיליתי שהדם מרוח על קצה האף שלי, בלי שום פצע. הדם
לא היה שלי. אם כך, של מי הוא?
מישהו הפיל משהו בחדר הניטור של הסייענית, וזה גרם לי לפנות אל
עבר הדלת, שהיתה חצי-פתוחה. סונוורתי ע"י אור הפלורסנטים
כשיצאתי החוצה מהחדר אל תוך מה שנראה כמו מרפאת-שדה באיזו
מלחמה נוראה. הקירות היו מרוחים בצבעי אפור מגוונים, כמה נורות
לא עבדו או הבהבו, היה שביל של דם על הרצפה, ובמרכז החדר, דבר
שלא ממש יכלתי לא-לשים לב אליו - בור. בקוטר של מטר וחצי. היתה
רוח בחדר, זה היה מאוד מאוד מוזר. הסתכלתי מסביב - זה נראה
כאילו התפוצץ רימון במרכז החדר ופצע מישהו, שהצליח לזוז מצד
לצד. גופה לא היתה. התקרבתי לשפת הבור והסתכלתי למטה.
שמיים.
היו שם שמיים. היה שם פשוט ענן גדול, ומסביבו הרבה כחול...
נרתעתי אחורה בבהלה. הראש התחיל להסתובב לי והרגשת בחילה צפה
ועלתה לאט לאט. נצמדתי לקיר מאחורי והלכתי לקיר בצד השני של
הדלת, נזהר שלא להחליט בטעות אל תוך הבור. הגעתי לצד השני
ונכנסתי לחדר. על הרצפה היו מפוזרים קלסרים ומחברות, עטים
ובכלל היה בלגאן נוראי.
בום
"מה זה?" מלמלתי לעצמי. הלכתי לאחד הקירות, שנדמה לי שהיה
חיצוני והצמדתי את אוזני הימנית אליו. נשמע רחש שהזכיר לי זחל
משוריין. אולי זה טנק, או נגמ"ש, חשבתי לעצמי. אז נשמע הקול
המפחיד של צריח מסתובב במקומו, ברחתי חזרה לחדר שבו התעוררתי
והקיר שלפני רגע נצמדתי אליו התפוצץ מאחורי. חלקי בלוקים
התפזרו לכל עבר ומשהו פגע לי באחורי הראש. נפלתי קדימה ונחבטתי
בצד של כיסא בדרכי. אור כתום חזק שטף את ראייתי ולאחר כמה
שניות התחיל להתפוגג לשחור, וממנו לצבעים הרגילים של חדר השינה
המוכר. |