אני שבה הבייתה. חוזרת לארץ ישראל שלי. חוזרת לנהיגה בטוחה
וארוחות מהירות, חוזרת לתרבות של דאגה וצעקות, חוזרת הבייתה.
מותירה מאחורי אהבה מוזרה, מלאה באושר, במגע, בשמחה, אהבה
קלילה, בת חודש, וחותמת בזאת את סופה.
תהיתם פעם מדוע כשטסים מעל העננים הכל נראה אותו דבר? הנוסע
לצידי נרדם כבר מזמן, הדיילות עוברת הלוך ושוב, סרט גרוע מוקרן
על מסכים קטנים ומרוחקים. נותרו שעתיים עד שאפול בחיבוקי דוב
על הוריי ואחיותיי, כשאגיע הבייתה אתקשר למחצית העולם לספר
שחזרתי. בעצם לא למחצית העולם, למחצית ישראל. את העולם אני
מותירה מאחוריי.
כמו סרט אמריקאי של שנות הארבעים, פרידה אינסופית בשדה תעופה,
נשיקות ודמעות, טיסה שקטה, מלאת מחשבות.
אני שומעת את העברית של חבריי מאחור, חולקים חוויות, מציגים
לראווה מתנות ממארחינו האיטלקים. לא מפריע לי לשבת מבודדת,
הטיסה הזו היא הפוגה, מעבר מן החלומות הורודים אל המציאות
היומיומית. היה ברור שהכל יגמר.
נסחפת לתוך סיפור אהבה עם בחור ספרדי, באיטליה, באנגלית, עולם
מוזר. ופבליטו שלי, כל כך מקסים, אומר במבטא המתוק שלו "לא
לשכוח אותי אין יזראל, לא לשכוח!" והאות חית חזקה במיוחד,
שלושה שבועות עד שלמד לבטא אותה.
וזה נגמר. מלכתחילה היה ברור לי שמדובר ברומן קצר, אהבה
חלומית, אבל הנשיקות שלו, חום הגוף שלו, הצחוק ההדדי ואי
ההבנות, כל כך מוחשיים. כל כך אמיתיים.
אני חוזרת אל הלבד, והוא, הבטיח לחכות שאחזור, אך מן הסתם עוד
שבוע ימצא עצמו עם ג'וליה. כבר שנים שהם יוצאים ונפרדים
וחוזרים ונפרדים, היא החברה הטובה ביותר שלו, ומלבד זאת, היא
פשוט מקסימה. ביקשתי ממנה לשמור עליו, מקווה שהבינה את הרמז.
האם באמת אפגוש בו שוב? ברומא? בישראל? בקצה העולם? האם האהבה
הזו היא לא רק חלום שנחלם בטיסה מעייפת בדרך חזרה למציאות
הישראלית שבכלל לא רציתי לעזוב? |