מסתכלת על התמונה שלך בידי, היא מעלה זכרונות... זכרונות של
טוב וזכרונות של רע...
שהיינו יושבים שם בגן ההוא, ליד הבית שלך, מסתכלים על העננים,
על הכוכבים, השיחות הארוכות לתוך הלילה, או השתיקות העמוקות
מלאות מחשבה...
נזכרת איך ביום שהיינו חצי שנה בדיוק ביחד, באת לבצפר והבאת לי
פרחים, ובערב, בבית שלך... הכל נראה כל כך מושלם...
נזכרת לעומת זאת גם במתי שרבנו, סתם בגלל השטות ההיא
במסיבה...
אני אוהבת אותך כל כך...
כל כך אוהבת ולא מפסיקה לחשוב, למה? למה לקחנו פסק זמן בעצם?
למה לנסות להיות עם אחרים אם אנחנו אוהבים אחת את השני כל כך?
את יודע שאני אוהבת אותך, לא?
אני לא אומרת את זה מספיק אולי... אולי אני צריכה יותר להראות
לך שאתה אהבת חיי...!
אני יושבת בחדר, עם התמונה שלך ביד, מרימה את השפופרת להתקשר
אליך, להגיד לך שאני לא יכולה עם הלבד הזה, בלעדייך, אבל לא..
אי אפשר...
התבוסתנות הזאת הורגת אותי! אף אחד לא מסכים להודות שהוא לא
בסדר, ולהודות שאנחנו בעצם רוצים רק אחד את השני...
למה הפרידה הזאת? אם היא כל כך קשה לשתינו? למה הפסק זמן הזה,
כשלמעשה אנחנו יודעים שאנחנו רוצים רק אחד את השני?!
קמה  מהמיטה, פונה לכיוון הדלת- אני חייבת להגיד לך מה שיושב
לי על הלב, המועקה הזאת.. אני לא יכולה בלעדייך...
אבל לא, אני לא יבוא ראשונה ויודה שאתה הכל בשבילי...
אז אני חוזרת למיטה.. מסתכלת על התמונה.. דמעה זולגת לי בקצה
העין... כל כך רוצה לבוא אליך ולהדביק לך נשיקה, ולהגיד אני
אוהבת אותך, שתגיד לי בחזרה, ואנחנו נשוב להיות שנינו יחד...
לתמיד...
אבל אני לא יכולה, משהו עוצר אותי...
מסתכלת על הדלת, מפנטזת איך תוך שניה את פותח אותה בא אליי
ואומר לי שאתה אוהב אותי....
אבל לא... זה רק פנטזיה...
ושוב מסתכלת על התמונה... זהו! אני חייבת להתקשר... מרימה את
השפופרת... בדיוק באה לחייג, ושומעת רעשים מבחוץ... מסתכלת
מהחלון, ורואה אותך...
אבל אתה לא בא אליי, להגיד שאתה אוהב אותי, להגשים את הפנטזיה
שלי... את הולך יד ביד עם מישהי... אתם מתנשקים...

זהו- זה כבר אבוד!...