הוא תמיד האשים את עצמו.
מן תגובה אי רצונית לחיים אי רצוניים.
שום דבר לא הסתדר, והכל תמיד נהיה יותר גרוע, אז הוא העדיף
להאשים את עצמו ולשתוק.

פעם עוד היתה לו חברה.
מישהי שעוד היתה יכולה לקחת ממנו קצת מן האשמה כשנהיה לו כבר
מידי.
כשהוא נהיה כבד מידי.

אבל חברה שלו היתה זונה. לא במקצוע.
היא תמיד ירדה עליו והכריחה אותו לקנות לה תחבושות הגייניות
בסופר, למרות הבושה.
היא תמיד זרקה את הבגדים המלוכלכים שלה על הרצפה, ואמרה לו שאם
הם לא מכובסים עד מחר היא עוזבת אותו.
הוא הרים אותם. עם השיניים.

יום אחד היא עזבה אותו.
היא מצאה לה אישה נחמדה ומערכת יחסים שבה תוכל לשחק את הגבר.
הוא כמובן האשים את עצמו.
הבעיה היתה שהיא לא רק עזבה אותו, אלא שהיא עזבה אותו בשביל
אישה.
כמובן שעכשיו שהיה כולו לבד, רגשות האשם היו גדולים מתמיד.
בשביל בן אדם שרגיל להאשים את עצמו בהכל, המחשבה שהוא גרם לה
להתאהב בנשים אכלה אותו מבפנים.
הוא לא יכל להתקרב לבני אדם מפחד שיגרום גם להם להתלבט.

בדרך חזרה מהסופר, מספר שנים לאחר מכן, פגש באותה בחורה.
בהתחלה רק חייך אליה, בזמן שהיא פתחה בהערות חסרות טעם על כמה
שהוא השתנה, וכמה שהיא לא.
היא סיפרה לו על כמה חייה מושלמים מאז המעבר, ואיך שהיא
והג'ולייט שלה חיים להם בדירה שכורה באזור הכנרת.

החיוך שלו התרחב.
היא היתה מאושרת.
אולי כל השנים האלו של האשמות שווא לא היו שווים את המאמץ, וזו
בכלל היתה החלטה שקולה של אישה קרועה בין עולמות ומינים
שהחליטה שהיא יודעת מה היא רוצה, ושאין דבר יותר חשוב מזה.

"אני פשוט חייב לדעת," אמר לבסוף, מאושר וחסר דאגות, "מה הביא
את השינוי?"
היא חייכה אליו.
הכל יהיה בסדר, חשב לעצמו. היא תסביר את הכל.
"אוי חמוד שלי," אמרה.

"אתה."