האגרטל  הקטן עם הפרחים הצהובים, נפתח  ונסגר חליפות.הפתח
העליון כמו גביע שמתרחב, הי, יש גם לזה חיים, ממש מפתיע,
הפרחים מחייכים אלי.
העלים הירוקים שבתוך האגרטל נוגעים בפרחים ברכות, ממש מלטפים
אותם, במין נגיעה שבקצה הגבעול, יש לטיפה עם רוך ועדינות
ששופעת מהם בחיוניות ירוקה, שבאה ישר מאמא טבע. הזרימה שבתוך
העלים של אנרגיה, מהדהדת בתוכם כמו תופי הטם-טם הגדולים
מאפריקה. כל גרגיר אנרגיה עולה למעלה לתוך העלה שמלטף את
הפרח.
יש ריפרוף כזה שבנגיעה , שבשמחה, שברכות שלו, שבשמחה שמופיעה
על שפתי הפרח, שמופיעה בעיגול העליון שלו.
ראיתי שהוא קצת מתבייש הפרח, שנוגעים בו ככה, בפומבי, ממש על
השולחן שבאמצע החדר. היי הוא אמר, כולם מסתכלים, הכסאות,
השולחנות, המפה הלבנה מתחילה לקבל קפלים מרוב דאגה, אבל, יותר
מהכל מדאיג אותו הפרח באגרטל הבא בתור, ההוא ממש סמוק לגמרי.
הוא בטח מאדים בגללי הוא אומר לעצמו, בטח הוא מקנא בי שאני כל
כך אהוב ושמפנקים אותי או אולי הוא כועס שאני מתענג באמצע
החדר, על השולחן , שאני חסר מוסר בסיסי ואני לא עומד כמו גולם
כזה ורק מקשט את החדר.
הרוח הנעימה שהגיעה מהמזגן, קיררה קצת את ההתרגשות שהיתה כאן.
הפרח הסתכל וראה שאחר כך יש גם פרח לבן וירוק ויכול להיות
שהכול בדמיון שלו.
אז הוא התחיל לחשוב על היופי בעולם וכמה שהוא אוהב את זה שיש
כל כך הרבה יופי ושהוא בעצמו תורם לו בעצמו, בעצם נוכחותו.
האגרטל שוב נפתח מתוך הסכמה איתו ומתוך חיבה למחשבות היפות שלו
והפרח אמר לעצמו שבלי האגרטל הרי לא היה לו סיכוי לתת יופי
לעולם יותר מקצת זמן.