תורידי כבר את הילד מהעץ אני אומר לך. שום דבר היא לא שומעת.
הוא יושב שם כבר שעות. הוא יתייבש את מבינה מה אני אומר. עד
החורף הוא יישב שם, עד שיירד גשם והוא יישטף למטה עם הטיפות.
וגם עם שלו. היא תולה את הבגדים על הענפים הנמוכים ויורקת
הצידה. בקיץ הלחות חייבת לעוף. פעם ירקה לעצמה ביד ורחצה לאיזה
אורח. צחקנו שבוע. והכביסה הרבה הרבה. אבל הילד למעלה לא רוצה
לרדת. גם לא רוצה לדבר על זה. אבל אני זוכר שחיכה לה פעם
שתוריד אותו. כל השכונה עמדה מתחת וחזי השמן רץ לקרוא לה אבל
היא ישנה ולא היה לה כוח לקום. והוא חיכה באמת, אפילו שלמטה
כבר נהייתה מסיבה וחילקו סושי ודים-סם ואפילו שילדים שמה במזרח
יוצא להם לגלגל יותר טבק בתוך עלה מאשר אורז בתוך אצה, הוא כבר
באמת רצה לרדת. אפילו אם זה אומר לעבוד. אבל היא עסוקה רק
בכביסה שלה. אתה והפיפי שלך צורחת עלי והמבט שלה בעיניים יכול
להרוג פילים.  ופיל אני לא, את זה אני כבר יודע. כשאורחים באים
אליה מתנהגת אחרת. זה רק בשביל הכסף היא אומרת לי. הוציאה שלוש
שקיות ולבנה אחת. יש לי דוד פרופסור אמרה וקילפה את הניילון
מעל הלבנה. פרופסור לפיזיקה. בנה לי קומפרסור. את כל החומר אני
שמה בקופסה רגילה, של הקפה, ודוחסת. ככה כל יום קצת בסוף נהיית
לבנה. ואתה לא סתם נהיה פרופסור. החוכמה הזאת מטיילת בגנים,
תאמין לי, אני פשוט שורפת אותה במקומות אחרים. קח תנסה. פוררה
כמה חתיכות מהלבנה אל תוך נייר עיתון גלגלה מהם ג'וינט. תנסה,
באמת חומר מיוחד. נכנס הילד. בוא תשב מותק אמרה לו, חיכיתי לך.
לא רציתי לבוא ענה לה ונכנס למטבח. לקח מים בכוס צהובה
מפלסטיק. חזר. כל הזמן אתה על העץ, אה, מה יהיה? פעם הבאה שאתה
יורד תיזהר על הכביסה. בכוונה תליתי על הענפים הנמוכים שלא
תלכלך. כל היום מכבסת, תולה אמרה לאורחים ופוררה עוד קצת מאחת
השקיות. ובלי החומר הזה לא היה לי אפילו בשביל אבקת כביסה שלא
להגיד סבון רחצה. ולא כל אבקה לבנה מורידה כתמים, אה? קרצה
וגלגלה עוד אחד. רק לאוכל היא דואגת, לאוכל ולניקיון וזה
שהנשמה שלו נקרעת על הענפים לא אכפת לה. שיחכה. והעיקר שיאכל
אחר כך משהו.

כל היום שוטפת סדינים וריח השתן שעולה מהם נאחז בנחיריה ולא
מרפה. לא מרפה. מתכופפת אל הדלי וידיה משפשפות ומשפשפות והסבון
נדחף אל ציפורניה מעלה בועות לנגד הבד הגס וצורם את אוזניה.
כמו החריקות על הלוח שבבית הספר. כמו זיכרונות.
שכב מכוסה בשמיכה. הביט לה אל תוך העיניים מבקש רחמים. מבקש
סליחה. שוב הפרעתי לך בבוקר שבת חייך בהתנצלות ומבטה נשאר תלוי
ביניהם והרטיב את האוויר.
מתבוננת בו. צווארו חבוש בבד גס גזור מאיזו חולצה מלוכלכת. גם
פרקי ידיו. ויש כל כך הרבה כביסה לעשות. הרים ממש. והוא שוכב
עם המבט הזה שסיגל לעצמו למקרים קיצוניים. סליחה, באמת. סליחה.
והיא לא בטוחה אם להשתמש במרכך החדש שקנתה או אולי בשאריות
מהבקבוק הישן שאמנם יכולים להספיק אבל הריח שלהם עם ריח השתן
לא ממש מצליחים לנטרל זה את זה. וגם הכאבים. שלו. שלה. עושים
ביחד איזושהי עצמות תחושות שונה. מוזרה. שאין לה ריח ולא טעם
רק תחושה שיבשה בשפתיים. וריחות הרי עושים את הצורם הזה
בזיכרון.
הפעם אל תבריא אמרה לו. תיסע ואל תחזור, מספיק. אין לי יותר
עור על הידיים לכבס את הכתמים האלו וחומרי ניקוי קורה שהם
מנקים גם מעבר למה שהתכוונת. גירדה את האדום הבוער שעל הידיים
שלה וקצת ניקתה את האדום שהשאיר הוא על הרצפה. אחר כך תמשיך,
כשייסע, כשלא יחזור, תשפשף ותשפשף עד שלא יישאר זכר ולשכנים
תגיד שצבעה שוב את המשקופים של החלונות כי היא אוהבת להחליף
צבע ומה לעשות שתמיד היא מטפטפת. תחייך אליהם עד שילכו. כורעת
על ברך והסמרטוט ביד והיא מנגבת את הטיפות שנופלות מעיניה
ממליחות את הרצפה, שספגה כבר כל שאפשר ורצפות לא יודעות לספר
אבל אם הם ידעו.
יש ריחות כאלו מסריחים שאני אוהבת, אמרה לו פעם. בגלל שהם ככה.
כמו טעם של גבינה צהובה מיוחדת, כמו הריח של תרנגולי הודו בלול
בשעה מאוחרת של הערב. ורוחות נושאות איתם ריחות רחוק רחוק. צחק
עליה ועכשיו צריך לכבס הכל כי הריח נדבק ולא כולם אוהבים.
מתכופפת עמוק אל הדלי והידיים אוחזות את הבד בחוזקה מנסות לגרד
מעליו שאריות שנדבקו, כתמים, פיפי.  
תיקחו אותו כבר, באמת, ביקשה מהאנשים בחלוקים הלבנים והמבט
המתחנן לסליחה הזה שבעיניים שלו כבר לא עשה לה את זה. אתה יכול
להמשיך ולחתוך כמה שאתה רוצה אמרה, זה כבר לא מפיל עלי שום
רושם. תיקחו אותו. תיסע ואל תחזור. המון עבודה יש פה ואתה רק
מפריע. רגלה מסתובבת על ציר הבוהן מרחה טיפה אחת על המדרכה עם
הקצה של הנעל. ונעלים קשה לכבס וכתמים נשארים. ולא רק של צבע.

מה את רוצה להגיד להם בזה שאל ותלה בה מבט מעצבן. שאת אדישה?
שאת אטומה? מה כבר את רוצה להגיד, שלא אכפת לך? והיא משפשפת
הגנות מהסדין מקלפת שכבות של ריח ונושכת את הלשון. היא לא תענה
לו הפעם. שיישאר עם השאלה תקועה בגרון, שייחנק, הוא ותשומת הלב
שהוא חותך כל פעם מהסביבה. והיא בינתיים תגמור פה את כל העבודה
שהיה לה לעשות והיא תגיע לפניו. וזה לא חשוב אם היתה אטומה
תמיד או שאטם אותה הוא. כיבה כל פינה חיה בליבה, שחט אהבות, זה
כבר לא משנה, העיקר שתגמור כבר עם הכביסה הזאת ותלך. לבד. כמו
שראתה באיזה סרט ישן על המאפיה. את הניקיונות הם עושים לבד
וחלקות קבר הבטיחו לאיזה לקוח, כבר לא קונים בזוגות.