שריאל אליאל / שער הרחמים |
נשמת אישה בלבה כרוח מתעתע ,
בזיכרון של ריח מתעטפת
על גבי סערה מתעופפת..
אל אותו גוף מייחלת
לאותו הליל ברעד פעימה מתפללת ,
אל אותם רגעים של תשוקה שובעת
כשאת נשמתה תאבד היא לדעת.
להט וערגה הם כסות גופה
זרועותיך יערטלו מגע בתוכה ,
ראשה מוטל בחיקך
שלווה נמסכת לאחר מחול עם לבך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|