היתה טיסה צפופה.
וחם היה. מחניק.
הורדתי את המעיל הורוד  שקניתי יום קודם באחד מרחובות וינה.
ודחוס.
בכוונה ביקשתי מהפקידה בשדה, בשפה צולעת- 'מושב ליד החלון,
חשוב מאוד!'
והיא חייכה בזדוניות אבל בסוף נתנה. כמו גדולה נתנה.
את התיק החדש שמתי על הברכיים. הדיסקמן עם המוזיקה שלי מהארץ
שימש לי באותם רגעים כמו מסיכת חמצן, אוי כמה שהתפללתי שלא
יגמרו לי הסוללות.
איך שהזמרת שאני הכי אוהבת פתחה את הפה- הרגשתי כמו זריקת
הרגעה אל תוך הוריד,ככה, פתאום נרגעתי בבת אחת ונשענתי אחורה,
הסתכלתי החוצה וכמעט התחלתי לבכות.
ספגתי את המראות הסגריריים האחרונים, הפסטורליים, את האנשים,
את הכנף של המטוס,הכל ספגתי. הכל. כמה החזקתי את עצמי מרוב
שציפיתי לשבריר שניה הזה, בו הגלגלים של המטוס יתנתקו מהאדמה
הקרה הזו, ואז, ואז...
אני חוזרת הביתה.
"ככה זה מה שיש לה, תמיד אותו דבר..."
דיילות מכוערות נורא עברו לי מול העיינים, וגם דייל אחד, נורא
חתיך אבל בטח גיי.
כשנכנסתי למטוס הוא עמד בכניסה ואמר לי 'גוטן טאג', שזה יום
טוב בגרמנית, ואני מיד התקפתי אותו- 'איי דונט ספיק ג'רמן,
אונלי אינגליש!', אבל נראה לי שהוא בכלל לא שמע, רק חייך
וסימן לי לגשת למקום. שיזדיין. דווקא נראה טוב...
נו, כבר, מה קורה?! עוד ארבע שעות ואני נוחתת. אני לא נותנת
לאף אחד לצאת לפני מהטיסה הארורה הזאת, בחיי,
אני ראשונה עם המזוודה על העגלה שועטת החוצה. לא רואה אף אחד
ממטר. למה לא ממריאים?!
ואז שוב השפה המגעילה הזאת. מאיפה לי לדעת מה הוא אומר? מה,
כולם פה גרמנים לדעתו? אנטישמי.
הנה. המנוע. עוד שניה. זהו, עוד שניה. כמה סיבובים הוא עושה
המטוס הזה?
זהו! זהו! אנחנו באויר!
לא חשבתי שאפשר להתרגש ככה מהמראה של מטוס.
בשניה שהגלגלים ניתקו מהמסלול, העיניים שלי נפתחו כמו ברז.
התחלתי לבכות בלי אבחנה. לא רציתי שאף דיילת מכוערת תיגש אליי
ותיתן לי טישו, אז הסתובבתי הצידה. יותר טוב.
'ביי ביי וינה, פעם רביעית ואחרונה שאני פה. שלום לך ארץ יפה
ומזוויעה שכמותך. שלום נופים יפים, שלום מזג אויר נעים,
החום של אמצע יולי בארץ שלי עדיף'.
לא זוכרת כלום יותר. ריק. שחור.
זוכרת שברגע שהחתימו לי את הדרכון- פתחתי את הפלאפון והתקשרתי
אליו. בוכה. והוא עם השטויות שלו עבד עליי שהוא נתקע
עם הג'יפ אצל נועה, שהוא לא מגיע. ידעתי שהוא צוחק. ראשונה
יצאתי החוצה. שכחתי שצבעתי את השיער לבלונד ושהוא בטח
לא מצפה לזה. ואז בשניה ראיתי אותו, לא בסלואו-מושן כמו שמראים
בסרטים.
בום, פתאום הוא הופיע לי מול העיניים.עזבתי הכל. לא ראיתי כלום
חוץ ממנו.
רצתי אליו ותפסתי אותו וחיבקתי אותו, נראה לי בערך שעתיים.
שזוף, יפה, עם הריח שלו שבקושי יכולתי לעמוד על הרגליים כשהוא
הגיע לי לאף. שעתיים נסיעה הביתה עם קנס בדרך, על חגורה, ולא
עזבתי לו את היד. הילוכים הוא החליף עם היד שלי.
ובכל רמזור התנשקנו. וליטפתי לו את השיער. ואת הצוואר ואת
הפנים. והרחתי אותו. אני בארץ, מתוק שלי...
באותו ערב הוא לא ענה לי לטלפון. לטלפונים, יותר נכון. וכשהוא
ענה, אמר לי שאם אני כל כך רוצה, שאגיד לחברה שלי שתבוא אליי,
כנראה שהתגעגעתי אליה יותר מאליו.  עמדתי לו מתחת לבית והוא לא
פתח את הדלת, ובכלל עשה טובה שהוא ענה לטלפון. ואני עם הז'קט
הכחול-תכלת והייגר-מייסטר שהבאתי לו, מחכה שם ומנסה לשכנע אותו
שיפתח לי.
והוא לא.

עכשיו אני אורזת את כל כל הדברים שלו שנשארו לי בדירה, כדי
להחזיר לו.
הנה. את הז'קט הכחול-תכלת ארזתי ראשון.



מבוסס על מקרה אמיתי מאוד