הכרתי קוסמת שידעה לעשות דברים נפלאים,
היא ידעה לצבוע את השמש בכל מיני צבעים, וגם את הכוכבים.
היא הייתה הולכת בין שבילי הגן, עם חיוך על הפנים,
מרחוק נראה כי אהבה את החיים.
הא הייתה קוסמת מוזרה, עשתה דברים ללא כל הבנה.
הפכה דומם לזז, הצמיחה עצים מעשב קר.
יום אחד ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם יש דבר כזה קסם לאהבה.
היא צחקה, ואמרה שזה הקסם הכי מבוקש.
שתקתי.
היה רגע של מבוכה, אך היא שברה אותו בכך שאמרה לי,
שאהבה לא בנויה למשחקי קסמים.
אהבה, לא בנויה לדברים מובנים.
ושוב פעם שתקתי.
היא הבינה שדי התאכזבתי, והחליטה לנסות משהו אחר:
"קום" היא אמרה ו"ספור עד 3", תסתובב אחורה, ותצעק בקולי
קולות:
"למה"??
ועשיתי את זה. צרחתי -"למה", ושחררתי את כל הכאב בצעקה המסכנה
שיצאה לי ממיתרי הקול.
איש מבוגר לפתע ניגש, הביא לי מספר טלפון וביקש שאני אתקשר,
שאני ארגע.
לרגע חשבתי אולי הוא רוצה להכיר לי את הבת שלו, או את גרושתו,
או בת דודה שלו...
יום למחורת התקשרתי, הגעתי לתקליט: "לייעוץ ועזרה נא לפנות
למשרד ה..."
ועברו ימים ועברו לילות, ויחד חגגתי עם הפסיכולוגית 3 שנות
הכרות, די עמוקות.
אמנם התנתקתי מכל הסביבה, אך חזרה לי האמונה הקטנה, תקווה
לאהבה.
אחרי 3 שנים החלטתי לצאת מהמקלט ולהסתובב.
פגשתי את הקוסמת שוב. היא הסתכלה עלי ולא ידעה איך להגיב, היא
שאלה אם אני כועס.
אמרתי לה שאין בי שום רגש של כעס, אבל שאלתי אותה מה היה אמור
הקסם לעשות לי?
היא אמרה שזהו קסם שמחזיר את האמונה באהבה, רק בדרך הקשה.
ואכן צדקה הקוסמת הקטנה. אני לאט לאט מתחיל להאמין שוב, אבל
לביינתים איבדתי כל הרבה דברים מסביבי. אני גר היום במקלט, אין
לי חברים, אני לא לומד, ועדיין אין לי חברה.
לפתע היא צועקת, אומרת שיש לה חדשות טובות, היא מצאה קסם שמביא
אהבה.
לא התלהבתי, פשוט אמרתי לה:
" למה קסמים, למה אהבה, בסוף יהיה טוב, ככה הפסיכולוגית
אמרה".
אני לא הבנתי, היא לא הבינה.
וככה נפרדנו בפעם השניה.
היה נחמד היא אמרה, השבתי לה שגם לי.
בדרך הקשה מלמלה לעצמה , לא תיארתי לעצמי עד כמה היא ארוכה.