"חרטה?" שאלתי.
"זו ההרגשה שאיתה אתה רוצה להגיע לעולם הבא?"
הוא פשוט לא הבין אותי.
"למה לא?" ענה.
"זה עדיף מכעס, או בדידות, נכון?"
הוא צודק.
"אבל לא עדיף שמחה, או אושר, או אפילו סתם תחושה טובה?"
"אולי. אבל כרגע אני משחק עם הקלפים שיש לי."
אני בכלל לא מבין אותו.
"זה כל מה שיש לך להגיד? אתה כבר מרגיש חרטה, אז זה עדיף
מכלום?"
"זה בדיוק מה שיש לי להגיד."
למה הוא חייב להיות כל כך עקשן?
"לא חשבת לשאול את עצמך, אם יש כל כך הרבה מקומות בעולם, למה
אתה דווקא פה? דווקא עכשיו?" שאלתי אותו בעצבנות.
"זה ממש לא משנה לי. חוץ מזה, אני לא ממש משקיע במחשבות
פילוסופיות.
רוב היום או שאני ישן או שאני אוכל."
כל הידע בעולם, וזה מה שהוא בוחר לעשות. מה חשבתי לעצמי?
"אני יודע. אם במקרה שכחת, זו הסיבה שאתה בכלל כאן."
"תקשיב, אני לא מוכן לתת לך ללכת ככה בלי הסבר," אמרתי.
"אין כאן מה להסביר. הטעות היא שלי. עכשיו שלמדתי איך להרגיש,
אני מרגיש חרטה. זה לא מספיק?"
אין כאן עם מי לדבר.
"אתה לא מבין?! אתה תעבור ייסורים שבלתי ניתנים לתפיסה! מקום
של פחד,
של שנאה. מקום של כאב!"
צעקתי עליו.
"אם זהו גורלי, יהיה אשר יהיה," ענה.
"גורלך?!"
הוא פשוט יצא מדעתו.
"אם גמרת להטיף לי, אני חושב שאני מוכן."
"גמרת לארוז?" צעק לאשתו.
הוא לא יחזיק מעמד יום אחד.
"למה? למה? היה לך הכל! היית חייב לרצות עוד?" שאלתי.
"אני פשוט כזה," ענה באדישות, "אף פעם אין מספיק."
"מה זה עזר לך?! עכשיו כשהזונה שלך תעזוב אותך זה יכאב! מקודם
עוד היית יכול לצחוק לה בפרצוף! עכשיו אתה תרגיש את זה עמוק
בפנים! עכשיו כשהילדים שלך יתעבו אותך אתה תדע מה זה עצב! אתה
לא תצליח להתמודד! היית עוד יכול להביט בעיניים האדומות שלהם
בלי להרגיש דבר! זה ממש היה שווה את כל זה?!"
הוא משך בכתפיו.
"אולי."
אלוהים הביט באדם צועד עם חוה אל עבר השער.
"אתה עוד תראה מה זה להצטער," קרא אליו אלוהים.
"אף אחד מילדיך לא יחיה בשלווה בעולם שלך!" צעק, "נראה אתכם
מחזיקים מעמד אחרי שאני אברא את המחלות, את העוני, את הרצח!"
אדם המשיך לצעוד בשקט אל עבר השער מבלי להסתובב אחורה.
"בדיוק ברגע שתחשבו שהכל פועל לטובתכם, אשלח את מלאכיי ואביא
לקץ!"
אלוהים צחק צחוק של חצי טירוף וחצי שיגעון.
"אין לך לאן לברוח! אני אברא את החלומות! את התקווה! את האהבה
הנכזבת!"
אדם נעצר כמה צעדים לפני השער, קטף תפוח מעץ שהיה לידו, ובלי
לומר דבר, הסתובב וזרק אותו לאלוהים בין העיניים.
גופתו של אלוהים צנחה לקרקע בכבדות.
"אדם, אתה לא חושב שהוא יכעס כשיתעורר?" שאלה אותו חוה.
"באמת. מה הוא כבר יכול לעשות?" |