זה אכל אותה מבפנים, כמו שחומצה גופרתית מאכלת פיסת קונפטי
שמושלכת פנימה, כמו נחש שהזדחל לה בקרביים, כמו כל הקלישאות גם
יחד.
וזה אפילו לא היה סוד. וזה אפילו לא היה חשוב, וזה אפילו לא
היה, רק הפחד מפני הפחד עצמו ששיתק את כל אבריה. הצורך לצעוד
צעד קדימה, לקחת אחריות, להסתדר לבד. להתבגר.
ולהודות שהיא יכולה להתגבר.
בעיני רוחה היא עומדת על ענן ומביטה למטה, והמרקם האוורירי,
החלול, כבר אינו יכול להחזיק את משקלה ההולך וגדל. וברירותיה,
לקפוץ או ליפול, נראות כלא שוות את נטל ההחלטה. הן בסופו של
עניין היא תמצא את עצמה למטה,
בין אם חבולה ומדממת, כואבת, שבורת רגליים, נכה לנצח, ובין אם
מפוזרת על פני האדמה, חלקיקים שגם לו ימצא להם האוסף לעולם לא
יחזרו להרכיב את השלם.
היא השתעשעה ברעיון להחליף את ענן הנוצה בהר, יציב ומוצק. הרי
אין זה משנה אם הר או ענן, אשליות סופן להתפוגג ולהעלם. התהום
אותה תהום, האם אשליית הביטחון לא עדיפה?
ולהודות שהיא יכולה להצליח. ולהודות שאם היא נכשלת, זה בגלל
שהיא לא רצתה מספיק. ולוותר על הנפילה הנוראית-נהדרת הזו,
נמשכת מטה בכוח המשיכה, חסרת כוח להתנגד, כמעט חסרת זכות.
ולטפס. לטפס לבד, ולראות אותם נופלים אחד אחד, וידיהם החתוכות
מנסיונות למצוא נקודות אחיזה פרושות ברוח כתירוץ עלוב לכנפיים.
ולטפס בלי כבל ביטחון, כי אין מי שיתקע את היתד בראש ההר.
ולטפס בלי חבל, כי אין מי שיסכים להיקשר. אם נופלים אז שנינו,
יחד, היא תנסה לומר, אבל שניהם ידעו שהיא תמיד המטפסת מאחור.
ההר הדמיוני שלה התפוגג לאיטו, משאיר מרחב אינסופי לרוחות
מערבולת מנשבות ללא כיוון מוגדר. מאי שם הגיעו צלילי קני סוף
בלתי נראים שזימרו ברוח הנושבת, למלך מידס יש אוזניים נורמליות
לגמרי, והרוחות הזועמות על חוסר העניין עיוותו את הצלילים.