ערב אחד, סתם ערב רגיל, הוא הרגיש שאין לו יותר כוח. פשוט אין
לו יותר כוח להתמודד. החרא כבר עלה מעל הראש, והציף כל פינה
בנשמה. נמאס לו, נמאס לו מהכל. הוא הסתובב בכיסא סיבוב ועוד
סיבוב, חושב על כמה שהחיים שלו קשים עכשיו וכמה כל יום מרוקן
אותו מהכוח. כמה הכל מתיש ומעיק וחסר חשיבות, כמה הוא אומלל
ומסכן ובודד. רק על זה הוא חשב. ובין סיבוב שמאלה לסיבוב
ימינה, העיניים שלו נחו על תמונה, תמונת ילדות כזאת, מימים
שקטים ותמימים יותר. "אני מניח שאין ברירה," הוא חשב לעצמו,
"זאת סיטואציה מספיקה," והוא נאנח, והסתובב עוד סיבוב מהיר
בכיסא, ואז קם ובהה בתמונה. לאחר כמה שניות של בהייה עמוקה
לתוך העיניים של הילד שפעם היה, הוא הסיט את התמונה ימינה,
ומאחוריה נחשפה כספת ברזל, עם מסך אדום מוצמד לחזיתה. הוא הרים
את האגודל והצמיד אותו למסך האדום. המסך הבהב, ריצד, ואז בקול
חריקה דלת הכספת נפתחה.

בתוך הכספת עמדה צנצנת בודדת אחת. רק צנצנת, צנצנת זכוכית
שקופה, ותו לא. הוא תפס את שולי החולצה, ובזהירות מרבית, כאילו
מדובר בתינוק בן יומו, הוא הרים את הצנצנת והניח אותה על
השולחן. באור, נדמה היה שבצנצנת יש רק נוזל, מעט עכור, סמיך
כזה, ובתוכו גלים קטנים שהופיעו ונעלמו באופן עצמאי. לאחר
שוידא שהצנצנת בטוחה, הוא כיבה את האורות בחדר, גם את מסכי
הטלויזיה והמחשב, והתיישב ליד השולחן. עכשיו ניתן היה לראות
שבתוך הנוזל היו קרוב לעשרים כדורים, עשויים חומר
ג'לטיני-זרחני, ששחו להם בהנאה. בחושך המוחלט ששרר בחדר
הכדורים זהרו באור כחלחל, מרגיע, ובשקט שהשתרר אפשר היה לשמוע
שמתוך הצנצנת בקעו קולות צחוק, והשתאות, אבל של ילדים קטנים.
הוא בהה בצנצנת דקות ארוכות, מתענג על הקולות החלושים והאור
המהפנט, ואז, ביד רועדת, הבריג את מכסה העץ הגדול שאטם את
הצנצנת לחלוטין. המכסה השתחרר בקול יניקה, והוא הניח אותו על
השולחן. על מדבקה שעל המכסה היה כתוב באותיות קידוש לבנה:
'מיתוסים - נא להשתמש בזהירות!'
כעת, שהצנצנת נפתחה, ריח ישן-נושן השתרר בחדר. ריח של בובות
פרווה, של ארגז חול, של מיץ פטל ועוגיות שוקולד, של זרי פרחים
וחיבוקים חמים. "ריח של פעם," הוא הרהר בייאוש "היום כבר לא
מייצרים אותם ככה."
לקחה לו כמעט חצי שעה לעשות את הצעד הבא - הוא שלח את ידו לתוך
הצנצנת, טבל אותה עמוק בתוך הנוזל הסמיך, וחפן החוצה כדור
ג'לטיני אחד, שפרפר כשאוויר החדר אפף אותו. לבסוף, לאחר פרפור
ממושך, הכדור הקטן נמס לשלולית בכף ידו, מותיר אחריו דמויות
קטנטנות של ילד וילדה, בכיתה א' או ב', יושבים על מדרגות אבן
ומחזיקים ידיים. העובדה שהם ישבו על כף ידו של ענק בכלל לא
הפריע להם, והם צחקקו להם בהנאה. לפתע, הילד נתן לילדה נשיקה
על הלחי. הילדה הסמיקה, הילד הסמיק, ואז גם הם התמוססו לתוך
השלולית שעל כף היד. הוא אסף בזהירות את הנוזל הזרחני בכפות
ידיו, ושפך אותו לתוך הצנצנת. לאחר כמה שניות נוספות, כבמטה
קסם, הטיפות הבודדות של הכדור-לשעבר הצטרפו זו לזו, ויצרו אותו
מחדש.

במשך השעה הקרובה הוא אסף כמעט כל כדור מהצנצנת לכף היד. ילד
וחברו הטוב ביותר, קבוצות ילדים, הורים וילדים, סצינות קטנות
מכל התחומים הופיעו והתמוססו. "חבל לי שאיבדת את כל המיתוסים
שלך כל כך מהר," הוא שמע את קולה של אימו מהדהד בראשו, "תמיד
כדאי לשמור על כמה מיתוסים קרוב ללבך," והקול דעך ונעלם. לו רק
ידעה כמה כל המיתוסים שגדל עליהם עדיין קרובים ללבו. ואז,
כשהתכוון לסגור את המכסה ולהחזיר את הצנצנת לביתה הקבוע, הוא
הרגיש כאב חזק. הכאב התחיל בבטן, ואז טיפס מעלה לגרון, כאילו
משהו מנסה לברוח מתוכו. הוא כבר התכוון לרוץ לשירותים, אבל אז
הוא הרגיש שכדור ג'לטיני התגלגל לו לתוך הפה. הוא הוציא את
הכדור בזהירות - לכאורה כדור כמו כל שאר הכדורים בצנצנת, אך
היה בו משהו שונה - מעט גדול יותר, מעט פחות זרחני. ובמקום
להתמוסס לשלולית כמו כל אחיו לצנצנת, הכדור הזה התקשה והפך
לכדור זכוכית מושלם, שקוף ונוצץ. בתוך הכדור הופיעו נער ונערה,
יושבים זה מול זה ומדברים. נדמה היה שהם מנהלים שיחה מרתקת, או
לפחות חשובה לשניהם, ואז, לפני שהסצינה הסתיימה, הכל התערפל,
וכדור הזכוכית התנפץ מעצמו לאלפי שברירים קטנים, שהתפזרו על כף
היד. הוא אסף את השברים בזהירות, ורוקן אותם לפח האשפה.
"מה אני אומר לך, אימא," אמר לעצמו בשקט, "יו ווין סאמ, יו לוז
סאמ..."