יום שישי. מוניק חוזר מהמרכז של יהוד בה הוא גר, בארץ ישראל.
הוא מחזיק בידו את הסרט "דרגונפליי" בדי וי די ומתכונן לערב של
מתח יחד עם חברתו. הוא צועד והולך מהרהר במוחו על כל מני דברים
כמו אם המיקרוגל שלו יצליח לצלות את הפופקורן בלי לשרוף אותם,
אם המבחן שלו ימצא חן בעיני הוריו (78) ואם הוא לא יירדם במהלך
הסרט. יש לו משהו כזה עם סרטי מתח. הם פשוט לא מפחידים ומותחים
אותו מספיק... אותו הדבר עם סרטי אימה, ו"בדרגונפליי" היה קצת
משניהם. מהרהר על מה יעשה עם שרון, חברתו מזה שלוש שנים, מאז
שהיו בני 13... משתדל לא ללכת על הקווים במדרכה, מנהג מוזר
שכזה, ומביט על כף ידו, משום מה היא נראתה לו מאוד מעניינת
באותו הרגע...
אדוארד סלניו, עורך דין מצליח ממוצא איטלקי, משיקגו, ארצות
הברית, צעד בסמטה לעבר מכונית הדודג` וויפר שלו. הוא בדיוק יצא
מתוך אולם בית המשפט, אחרי שהצליח להוכיח את חפותו מאשמת רצח
של אדם בשם טוני קרום. טוני קרום הואשם ברציחתה של סילביה
האץ`, עובדת סניף מקדונלדס בעירה קטנה, 120 ק"מ דרומית לשיקגו.
טוני היה אחד העובדים בסניף. בגלל שהיה מסוכסך קשות עם הקורבן
הוא נחשד מידית. לאחר שמצאו כפפות עם דמה של הנרצחת בפח אשפה
מחוץ לבנין המגורים שלו הוא נעצר עד למשפטו. הוריו העשירים
מאוד של קרום שכרו את שירותיו של עו"ד אדוארד סלניו, בוגר בית
הספר למשפטים של אוניברסיטת פרינסטון. שמח וטוב לב על הצלחתו
במשפט, הלך אדוארד בנוחות בסמטה בלי לשים לב לזה שהשמים התקדרו
לפתע. הוא הניח את ידו על ידית מכוניתו.
'פאק! איפה אני לעזאזל?! מה זה? ' מוניק הביט סביבו ולא זיהה
את האזור, מפיל את המזוודה שהחזיק פתאום. הביט על חלון הוויפר
(דודג` וויפר) הכחולה שחנתה מולו ונדהם! אדם צעיר בן כשלושים
לערך הביט אליו מההשתקפות בחלון! פיו פעור, שערו השחור מסורק
למשעי, חליפת מעצבים לגופו ולבוש במעיל ארוך. אפו הסולד של
האיש ועצמות לחיו הגבוהות נתנו לו מראה של אדם יפה תואר באמת.
מוניק סגר את פיו וכך גם האיש אשר השתקף מהחלון. הוא בחן את
גופו, הוא היה לבוש בחליפת מעצבים ומעיל ארוך. הוא הביט על ידו
כהרגלו, היא הייתה זקנה מבדרך כלל. כשל אדם שעבר את גיל
השלושים. הוא החזיק מפתחות עם סמל הוויפר, נחש צפע מוכן להכיש.
לחיצה על השלט של האזעקה, "ביפ ביפ" קולני נשמע ומנעולן של
דלתות המכונית הכחולה והמדהימה נפתח. הוא תחב ידו לתוך כיס
מעילו, לא היה שם כלום. תחב אותה לכיסו הפנימי של מעילו, ארנק
עור עבה היה שם. הוא פתח אותו. אין כרטיסי אשראי, אין תעודות
מזהות, רק הרבה מאוד שטרות של מאה דולרים ושטר של דולר אחד
עטוף בניילון נצמד כשהכתובת "In god we trust" המפורסמת חשופה.
כמו כן היו המון מטבעות שונים בסכומים שונים. הארנק היה של אדם
עשיר, אפשר היה להבין זאת גם מהמכונית בה נהג. מוניק התכופף אל
המזוודה אשר הייתה מונחת על הרצפה והרים אותה, מניח אותה על גג
מכונית הספורט היוקרתית. הוא פתח אותה, זה היה תיק עסקים של
עורך דין, איך הוא ידע? זה היה פשוט מאוד, תעודת הגמר של אותו
עורך דין מאוניברסיטת פרינסטון הייתה מנוילנת ומשובצת לתוך
בטנת התיק. תעודות הזיהוי הנעדרות היו שם. "אדוארד סלניו" הוא
קרא את השם שנכתב בהן והביט על התמונה, זה הוא, כלומר, האיש
שהוא עכשיו. ההלם עוד הכה בו, הוא לא ידע מה הוא, או מי הוא,
ומה הוא עושה עכשיו. לפתע נשמע צלצול עמום של טלפון סלולרי
מתוך מעילו. הוא הוציא אותו החוצה, פלאפון חדיש, הוא ניגן
מנגינה קלאסית. ואז הוא פתח את הפומית והחל לדבר:
"הלו?"
"הי אדוארד. מה שלומך?"
"שלומי טוב מאוד כריסטופר, ושלומך? חזרת מהחופשה בבהמה?"
"כן, האישה נהנתה שם מאוד ואני גם עם הבנת על מה אני מדבר..."
כריסטופר גיחך קלות.
"ביליתם יחדיו? אני מקווה שנזהרתם, אתם לא רוצים ילד בגיל
שלכם,"
"אל תדאג לנו ידידי. אנחנו נזהרנו. אבל מה אני מדבר, מה שלומך?
אתה עוד ממתין להחלטת המושבעים?"
"לא, ניצחנו! הם החליטו שהוא חף מפשע וכל אשמה!"
"כל הכבוד! זה יזניק את הביקוש לשירות חברתנו פלאים! סלניו
וסמיתי בע"מ תהיה מוצלחת עכשיו יותר מתמיד. אתה קח שבוע חופש
ואני אדווח למשרדים. עבודה טובה!"
השיחה התנתקה. זה היה מוזר יותר מכל דבר אחר, איך שמוניק יודע
בדיוק על מה ועם מי הוא מדבר, הוא יודע שכרגע יצא מאולם בית
המשפט אחרי שניצח בתיק קשה במיוחד, הוא אפילו ידע איך לנהוג
למרות שאת רשיון הנהיגה שלו יקבל רק בעוד שנה. ויותר מפתיע זה
שהוא ערך את כל השיחה באנגלית שוטפת למרות שנכשל באנגלית על
בסיס קבוע. הפלאפון נשמט מאחיזת ידו שהפכה רפויה. הוא ידע מי
האיש איתו דיבר, שמו היה כריסטופר סמיתי, שותפו בחברת עורכי
הדין בה עבד. סמיתי יצא לחופשה באיי הבהמה יחד עם אשתו לפני
כשבועיים לאחר שעברו תאונה קשה בביתם, התקרה קרסה בסלון הוילה
שלהם, בפאתי שיקגו. זמן החופשה שלהם שימש לקבלן לתקן את הנזקים
ולערוך שיפוצים בבית. כל הידע הזה הפחיד אותו. הוא נכנס
למכונית הוויפר של האדם שהיה, התניע והכניס להילוך. הוא ידע
שאת המכונית הוא מכנה "דניס הפראית"...
אדוארד סלניו הגיע סופסוף לביתו, ביתו של הילד שהיה פתאום. הוא
מצא את עצמו כילד בן 16. הוא ידע כל מה שהילד הזה ידע אבל גם
ידיעתו שלו נשארה בקרבו. זה קרה לפני כעשר דקות, הוא מצא את
עצמו מהלך ברחוב, בגוף של נער אשר לבש ג`ינס וטי שירט ושערו
עמד כקוצים. לקחו לו כמה דקות להבין מה קרה, ואז... מחשבותיו
של הילד החלו פוגשות אותו, זה החל כאשר הוא פגש ילד אחר ברחוב,
הוא ידע את שמו ומי הוא היה, חבר של הילד אשר את גופו הוא
מאכלס. ואז הוא הבין מה הוא עושה ולאן הוא הולך, מאיפה הגיע
ומה מתוכנן לו בקרוב. זה הפתיע אותו, הוא היה גם אדם מבוגר וגם
נער צעיר ופראי בגוף אחד, אבל כאשר חשב על זה, זה יתרון. הוא
יוכל לחיות את חייו מההתחלה, ליצור את חייו ולהיות פרוע ועצבני
כמו שרצה להיות והוריו לא נתנו לו, ושגילו המאוחר כבר לא מאפשר
זאת. בשבילו זאת הייתה התחלה חדשה, בעזרת ידיעותיו כאיש מבוגר
ובעזרת גופו וגילו הצעיר של הילד הוא יוכל לעשות כל אשר עולה
על רוחו... ודבר ראשון שהוא חשב עליו היה איך לעשות כסף... הרי
הוא השאיר את הארנק המפוצץ שלו בחייו האמיתיים.
"דניס הפראית" עשתה פניה חדה לתוך אחת הסמטאות הצרות בעיר,
בדרך אל בנין מגורים מפואר שבדירת הפנטאוז שבו, שכן אדוארד
סלניו. מוניק בגופו החדש, נכנס אל בנין המגורים, אומר שלום
לאנשים שהכיר, כלומר, שאדוארד הכיר, ועולה לדירתו. הוא קיבל את
מחשבותיו של אדוארד, הוא ידע שהוא רווק מבוקש שכל ערב מבלה
בחברת אישה אחרת, הוא עשיר ביותר ועו"ד דין ידוע, אבל לא יותר
מדי. הוא פחד. בעזרת המחשבות שרחש לא מזמן הוא יכל להסתובב
בעולם ולחיות את חייו של סלניו, היה לו מלא כסף והוא יכל לעשות
מה שרצה בגלל שעכשיו הוא יכול! אבל הוא לא רצה. זה היה דילוג
מהיר מדי. את כל תקופת הנעורים שלו הוא איבד, עבר מגיל 16
לשלושים וקצת בהבזק עין. חייו התקצרו, ואת כל העושר שיש לו
עכשיו הוא לא השיג בכוחות עצמו, וזה מה שהוא חלם עליו מגיל
צעיר מאוד. בהיפוך לגמרי מסלניו בגופו, מוניק רצה את חברתו
בחזרה, את חייו בחזרה, את עולמו בחזרה... אבל עכשיו לא היה מה
לעשות, הוא לא ידע איך לחזור, הוא המשיך לקוות שזה רק חלום
שהוא יתעורר וידע שזה נשמע קיטשי מדי, אבל הוא קיווה בזמן שחי
את חייו של אדוארד סלניו, כשזה, חי את חייו שלו.
הזמן עבר והימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים, עוד מעט ימלאו
למוניק 17, כשמונה חודשים מאז החילוף. היו לו יותר מדי דברים
לעשות כאדוארד סלניו בשביל שיכל לחשוב איך לחזור לגופו. הוא
אפילו חשב לעלות על מטוס חזרה לישראל ולבדוק מה הולך ביהוד.
הוא לא ידע שכשהוא נכנס לגופו של סלניו, סלניו נכנס לגופו שלו,
ושהעניינים בחזרה בביתו לא השתנו הרבה. סלניו ממלא את תפקידו
נאמנה, עדיין רוקח את מחשבותיו על להשיג כסף. הוא עלה על
מכוניתו, התניע ונסע לכיוון אולם בית המשפט, מאז אותו משפט,
שירותיו מאוד מבוקשים, יותר משהיו. הוא החזיק את הקריירה של
האדם שאותו החליף בחיים, למקרה שאי פעם הוא יחזור לגופו
וסלניו, איפה שלא יהיה יתפוס את מקומו כעו"ד מצליח. הדרך לבית
המשפט כבר הייתה ידועה לו, משוננת במוחו שלו, של מוניק. הוא
עמד לייצג אישה עשירה בתביעת הגירושין של בעלה. היא הקימה
אימפריה של קוסמטיקה ובעלה היה מנכ"ל חברת הייטק מצליחה למדי.
אבל הכסף שהיה לה היה רב משלו והוא היה חמדן מאוד... הוא נכנס
לאולם בית המשפט יחד עם מרשתו, שמה היה ויקטוריה. הם ישבו ליד
שולחן הנתבעים, מחכים שהפרקליט של התובע יסיים את נאום הפתיחה.
אדוארד סלניו, בחליפתו המהודרת נראה מעוניין לחלוטין באמירותיו
של פרקליט התביעה, אבל במוחו, מוניק השתעמם למוות וידע איך הוא
מפזר את כל ההאשמות הללו לכל הרוחות ולוקח את התיק. התובע שכר
מישהו לא מנוסה ומבין כמו סלניו שנאם את נאום הפתיחה שלימדו
כמו שלימדו אותו באוניברסיטה, חובבן...
'משעמם...' הוא חשב לעצמו, רק חשב, אף אחד לא שמע, הוא לא
דיבר. אבל המחשבה... מלבד קולו שלו הוא שמע עוד קול אומר
"משעמם", וזה לא היה מישהו באולם בית המשפט. זה היה קול של
ילד, קולו שלו לפני מה שקרה...
סלניו שמע את קולו הישן במוחו, אומר "משעמם" כמוהו כשישב
בשיעור מתמטיקה כשמורה הסבירה משהו על הלוח שהוא כבר הספיק
לשכוח. הוא קפץ ממקומו. "מה?" הוא אמר בקול. "ששששש" אמרה
הילדה שישבה לידו. הוא חזר ואמר 'מה?' בראשו, 'מי זה?!' נשמע
חזרה במוחו על ידי קול מבוגר ומוכר:
"מי אתה?"
"אני מוניק! מי אתה?!"
"אני מוניק! סלניו?!"
"איך אתה יודע מי אני?!"
"כי אני אתה עכשיו! אני מוניק במקומך!"
"אז זה אומר?! שאני סלניו במקומך?!"
"כן!"
הוא יצא מהר משיעור המתמטיקה המשעמם כשהמורה קוראת מאחוריו
שיחזור לכיתה, בזמן שמחליפו המשיך לדבר איתו:
"מה קרה?!"
"אני לא יודע... החלפנו מקומות איכשהו... אני יודע כל מה שאתה
יודע מאז שנולדת!"
"אני גם יודע כל מה שאתה יודע! אני מחליף אותך בעבודה!"
הם המשיכו לדבר ועדכנו אחד את השני בחיים שהשאיר מאחור:
"אמרת שאתה מחליף אותי בעבודה?"
"כן"
"נו ואיך אני מצליח?"
"טוב, טוב מאוד אפילו, הכפלת את חשבון הבנק שלך בשמונה החודשים
האחרונים."
"ואיך הולך לי עם הנשים? אתה חוגג איתם?"
"לא ממש... אתה עסוק מדי בעבודה. אתה מתנזר ממין מאז שהחלפנו
חיים."
"אתה רוצה להגיד לי שאתה מגדל לי את הבתולים בחזרה?!"
"משהו כזה, כן..."
"טוב, אני חייב לומר שגם אתה לא ממש חוגג. חברה שלך רוצה
שנחכה... אבל היא אוהבת אותך יותר, הוא אמרה את זה..."
"ומה ענית?"
"גם... אני יודע שזה מה שאתה מרגיש... לא רציתי לדפוק לך את
הקשר, חוץ מזה היא פצצה רצינית..."
"איך החיים שלי בישראל?"
"מוצלחים, אתה יותר פופולרי, אתה מאוד פופולרי למען האמת.
כיסחת לאחד שקוראים לו אלון משיק את הצורה."
"אלון משיק?! אני באמת חזק!"
"אתה גם ממש ממש מצליח בלימודים. יש לך רק מאיות. ההורים שלך
רוצים לשלוח אותך לטכניון, מה שזה לא יהיה."
"אני מצליח בלימודים? מוזר..."
כל אחד מהם ישב ברחוב איפהשהו, ודיבר בראשו עם השני, הם דיברו
בשתי השפות, לכל אחד השני נשמע כמדבר את השפה שלו:
"מה עושים עכשיו?" שאל מוניק את סלניו בזמן שקנה נקנקיה
בלחמניה בדוכן בין פארק ציבורי לכביש ראשי סואן.
"מה זאת אומרת?" שאל סלניו בעודו יושב בקפיטריה של בית הספר.
"איך מתחלפים חזרה?"
"לא מתחלפים. אתה ממשיך בחיים שלי ואני ממשיך בחיים שלך..."
"מה?! אני רוצה את החיים שלי בחזרה!" מוניק כעס וראו את זה על
הפנים שלו, עוברי האורח נבהלו במקצת.
"אני לא. החיים שלך מושלמים בשבילי, אני יכול לחיות יותר זמן
ממה שהייתי אמור, ובכלל, אתה יודע כמה מאריכים אותי פה? אני
יותר חכם מהמורים ואני יוכל להיות עורך דין מצליח יותר ממה
שהייתי, עד שאני יגיע לגיל שבו אני יכול להפוך לאחד... וכשאני
אגיע..."
"אתה לא תגיע! אני רוצה את החיים שלי בחזרה!" מוניק כבר לא
חיבב את סלניו, הוא שנא אותו.
"אני מצטער, אני לא רוצה את החיים שלי בחזרה. אני רוצה את
החיים שלך ואני מסתדר איתם טוב מאוד... חוץ מזה אני לא יודע
איך להחליף חזרה."
"לא מעניין אותי! גם עם לא נוכל אני רוצה שתגיד שאתה מסכים
להחליף!"
"לא"
"כן!"
"לא!"
"כן!!!"
אין תשובה.
מוניק המשיך לקרא לסלניו כמה וכמה פעמים. הוא לא השיב, יכול
להיות שהוא התעלם ויכול להיות שהוא לא שומע אותו, כך או כך, הם
לא דיברו יותר.
הם החליפו מקומות בגלגול הזה.
מוניק נאלץ לעזוב את אולם בית המשפט לפני נאום הפתיחה שלו
והסכים לוותר עליו בתמורה לזה שהשופט ידחה את המשך המשפט למחר,
התיק יהיה יותר קשה עכשיו אבל עדיין הוא ידע שיזכה בו.
במשך חודש מוניק ניסה ליצור קשר עם יריבו שוב, אבל ללא הצלחה.
הוא היה מרותק לשיקגו בגלל שתיק הגרושים נמשך. כשסוף סוף המשפט
הסתיים והם ניצחו (האישה נשארה עם הכסף שהיא הרוויחה בעבודתה
והבעל נשאר עם הכסף שהוא הרוויח בעבודתו, מינוס הוצאות המשפט)
הוא אמר לכריסטופר שהוא לוקח חודשיים חופשה. לאחר מריבה לא
נעימה כריסטופר הסכים ודחה את כל התיקים עליהם היה סלניו אחראי
לעוד חודשיים. מוניק ארז וקנה כרטיס טיסה למטוס הראשון שיצא
בטיסה ישירה אל נמל התעופה הלאומי של ישראל.
סלניו הפסיק לדבר עם מוניק. הוא רצה את החיים שלו, ולא רצה
לחזור להיות מי שהיה. בצורה מוזרה כלשהי הוא הצליח לחסום את
הדיבור המחשבתי של מוניק אל מוחו.
זה היה יום סגרירי וקריר. הוא חזר מבית הספר אל ביתו. שערי
ביתו של מוניק היו חסרי ידית מבחוץ כך שנחוץ מפתח לפתוח אותם
גם עם הם לא נעולים. הוא יצא עם כלבו של מוניק לטיול הצהרים
ישר כשהגיע, אפילו לא פתח את דלתות הבית אלא הניח את תיקו בחצר
ויצא. לאחר שחזרו הוא תחב את המפתח בחור המנעול של השער וסובב.
אז ניגש אל הדלת ותחב את המפתח התואם אליה וסובב פעמים. המנעול
נפתח. לאחר מכן ניגש אל חניית הבית כדי לקשור את הכלב בחזרה
ולקחת את תיקו. הוא חזר אל הדלת ומשך את הידית מטה, פותח אותה
ונכנס. הוא הושיט את ידו כדי לשלוף את המפתח מחור המנעול
החיצוני, אבל הוא לא היה שם. כשפניו פונות אל מחוץ לבית הוא
הרגיש שמישהו מתוך הבית תופס אותו וחוסם את פיו. מישהו חזק,
גדול, מבוגר.
מוניק בגופו של סלניו זרק את סלניו בגופו שלו על הרצפה בתוך
הבית. הוא נעל את הדלת מבפנים בעזרת המפתח שבו השתמש סלניו כדי
לפתוח את המנעול.
"אתה החלטת בשביל שנינו?!" מוניק עמד מעל סלניו שזחל אחורנית
בבעתה למראה גופו הישן, עד שנתקל בשולחן ולא נשאר לו מקום
לברוח עוד.
"אני רוצה את החיים שלי בחזרה!!!" הוא צעק על הדמות המכווצת על
הרצפה.
"החיים שלך יותר טובים משלי, אני הייתי חייב לקבל אותם!" ברגע
של אומץ הצליח סלניו להשיב למוניק בלי לרעוד.
"החיים שלי יותר טובים משלך?! בחיים שלך אתה עשיר! עשיר מאוד!
יש לך עבודה מוצלחת ואתה עורך דין מבוקש מאוד! אתה רווק מבוקש!
עשיר, מצליח, רווק מבוקש! מה עוד אדם יכול לבקש לעצמו?!"
"החיים שלך יחד עם הידע שלי כבן שלושים וארבע הם צירוף מנצח!
הייתי יכול להיות יותר מצליח ממה שאני הייתי בחיי הקודמים.
יותר עשיר, יותר מצליח ויותר מבוקש, והפעם בקנה מידה עולמי!"
"שהחמדנות תהרוג אותך. לפני שאני יעשה את זה! אני רוצה את
החיים שלי בחזרה!!!!!!!"
מוניק הניף את ידו החסונה והנחית אגרוף אדיר אל פניו של
סלניו.
מוניק נאנק מכאב. האגרוף שהנחית פגע בו. לרגע לא הבין מה קרה,
אבל אז הבין שהוא שוכב על הרצפה כנער בן 16 וסלניו עומד מעליו,
אדם גבוה בן שלושים וארבע, חסון ומפחיד. באותו רגע שניהם הבינו
מה קרה, הם החליפו בחזרה את חייהם. כל אחד מהם קיבל במהירות את
מחשבותיו של האחר. כל מה שעבר על מוניק כסלניו וכל מה שעבר על
סלניו כמוניק היה ידוע עכשיו לשניהם, כאילו חיו את החיים אחד
של השני במקביל. לאחר כמה שניות הבין סלניו מה קרה.
"לא!!!" הוא צעק בבעתה כשהבין שהוא חזר להיות עצמו,
"כן!" מוניק לחש לעצמו, הוא שוב היה נער רגיל וממוצע (חוץ מזה
שחי במשך תשע חודשים את חייו של עו"ד מצליח בשיקגו). אבל,
עכשיו שניהם שמו לב לזה, מוניק נמצא בעמדת הנחיתות וסלניו היה
כשידו על העליונה. הוא הנחית עד אגרוף על פניו של מוניק. הוא
מצדו צעק מכאבים אסטרונומיים.
באותו רגע נכנסה אחותו של מוניק, חיילת בת 19, בדלת הבית. ברגע
שקלטו מה קורה הכל קרה מהר מאוד. סלניו עזב את הנער ופנה אל
הבחורה בפתח הבית, אבל היא הקדימה אותו וחבטה בעוצמה בפניו עם
הרובה שנשאה עליה. הוא קרס והתעלף.
לאחר משפט פלילי שנמשך חמישה חודשים, נידון אדוארד סלניו תושב
ארצות הברית של אמריקה למאסר עולם, על תקיפת קטין וניסיון
לרצח. הוא נידון לרצות את תקופת המאסר בכלא הישראלי, ואפילו
הוא וכריסטופר יחדיו לא הצליחו לערער על גזר הדין.
מוניק חזר לחיות את חייו יחד עם משפחתו, שניהם לא סיפרו דבר על
החוויה שעברו, מאותה סיבה, יחשבו שהם מטורפים.
דלת נפתחה, מוניק, כעשר שנים מאוחר יותר, כאשר היה עורך דין
ישראלי מצליח ביותר, בן 26 ובעל תואר שני במשפטים, נכנס לחדר,
חותם ביומן הכניסה.
"הכנס את תיקך לכאן בבקשה"
מוניק הניח את תיק המסמכים שלו בתוך המכונה המשקפת.
"רוקן את כיסייך"
טלפון סלולרי, ארנק מלא כסף ומפתחות למכונית פלסוואגן הונחו
בתוך סלסילת הפלסטיק שהוגשה לו.
"עבור בבקשה"
הוא עבר בגלאי המתכות.
"הוא נקי"
לאחר שאסף את דבריו מהסלסילה ולקח את תיקו מהמכונה המשקפת,
המשיך מוניק ללכת ויצא מצידו השני של מסוף המבקרים, כלא שקמה
באשקלון.
"אתה רשאי לבוא איתי," אמר הסוהר כהה העור שחיכה לו.
"אבל חובתך להפקיד בידי את מפתחות מכוניתך ואת הפלאפון."
הם המשיכו ללכת עד שהגיעו למבנה גדול, אגף בית החולים בכלא.
הכניסו אותם פנימה במהירות. את מוניק הושיבו ליד שולחן, מצדו
השני הושיבו לא פחות ולא יותר מאשר את סלניו עצמו. על כיסא
גלגלים, מחובר לאינפוזיה, בלון חמצן וקוצב לב.
"שלום" אמר מוניק.
"מה שתגיד" התשובה.
"אני מצטער לשמוע"
"זה בסדר, המעמד שלי פה גבוה מאוד. מעריכים אותי מאוד..."
"לא בקשר לזה..."
"אה... כן."
"כן."
"הגידול כבר הגיע לרמות קשות. נשאר לי פחות מחודש... הלב שלי
יכול להפסיק בכל רגע..."
"אני מצטער שאתה תצטרך לבלות כאן את הסוף..."
"זה בסדר... כבר התרגלתי. אני בסדר גמור כאן."
"אני מבין שיש משהו שרצית לומר לי? זאת הסיבה לה קראת לי
נכון?"
"אה. כן... לפני שאני שוכח." הוא קרב אל מוניק, נשען קדימה,
כמה שגופו אפשר לו, מתאמץ עד מעבר ליכולתו. מוניק התקרב אליו:
"אני רוצה להגיד שאני מצטער על מה שעשיתי לך... אתה צדקת. אני
הייתי חמדן, היו לי חיים נפלאים וסתם חיפשתי יותר."
"זה בסדר. באת על עונשך."
"זה הכל. אתה יכול ללכת עכשיו." אמר סלניו.
"להתראות." אמר מוניק, קם ולקח את מעילו ותיקו, בלי כוונה
להשאר שם מעל לנדרש.
סלניו, במאמץ, בשארית כוחותיו האחרונים, הושיט את ידו כדי
ללחוץ את זו של מוניק. בגלל שהיה לו לב, מוניק לחץ את ידו של
סלניו.
"לא! אתה לא יכול!" ואז, המוות הכה בו. אחיזתו השתחררה וקוצב
הלב הראה על אפס פעילות לב. גופו של סלניו נשאר עתה ללא רוח
חיים. מוניק עמד ככה שם, מולו, לא ניגש לעזור לו, לבדוק עם הוא
באמת כבר מת, ולבסוף, הסתובב והלך, כאשר הסוהרים הוציאו את
הגופה משם.
הם הגיעו חזרה למסוף המבקרים ומוניק חתם את שמו ביומן היציאה
מבית הכלא, חתימה אחרת.
שם, בחוץ הוחזרו לו הפלאפון והמפתחות. הסוהר פנה חזרה פנימה.
מוניק צעד. הביט על המפתחות שבידו, "פולקסוואגן, איכס. איזה
טעם עלוב," הוא זרק את המפתחות לפח, ואז שלף את הפלאפון
והתקשר:
"אלדן השכרות רכב שלום"
"הי, תהיתי עם יש לכם דודג' וויפר להשכרה במקרה..." |