כשאני דועכת, פרחים מלבלבים בחוץ
והאש בי נכבית כשאחרים מאושרים,
אז כולם שם מחייכים, ואני משתפת פעולה,
בין המוני חיוכי אמת או סתם,
אני שם עם החיוך הכובש שנראה הכי אמיתי,
כשזיקוקים מתפוצצים בחזה הפלדה שלי
ועושים בו שמות,
שורפים את עוד מעט החי ששרד,
ושוב האש דועכת משאירה
את גחליה המלחשות מדיפות סרחון,
אחוזות טירוף להשבית שמחתי,
ולכלוך שוטף את הטוהר,
מעלה גרה כמו פרה מטונפת,
מתערבבת בשחור ולבן,
מחרבנת על דשא ירוק עד,
והופכת אותו לחום עד..


מדברת למראה כאילו זה אתה,
סוג של ייאוש מצטבר, מסתבר
מבטים מעוכים שלי אל תוך עצמי,
פרצוף שרק עכשו גיליתי  שקיים,
חיוך מאולץ גורר צחוק מופלץ,
אולי אני יאמין לעצמי
שולפת פינצטה
מתוך נסיון אחרון לטפח את עצמי,
ואין לי מושג מה זה עצמי
מורטת שיער סורר שצמח פרא על פניי,
פרי גנים אבהיים, שאין כל גאווה בהם
ומאיר שואל "בשביל מה אתה חי"
בימים  ההם עניתי  שאני מאזנת את הטבע כנראה,
מאיר היה " חי  בשביל לעשן",
אבל עכשו הוא מת.

עוד סיגריה לריאות שחורות,
נו כבר נשחיר,
כמו בציור ההוא שציירתי מזמן,
לא יצא אז השחרתי,
עוד ועוד עד לכתם שחור חסר צורה,
שולם היה אומר, בלונדינית=
אחת עם עבר שחור,
אני בלונדינית!

אז אני מורחת חומוס,
על פרוסת לחם שחור,
נקניק פרוס מאותה פרה מחרבנת,
ואוכלת,
מדליקה לי סיגריה עוד לפני ששתיתי,
נו מה יש לי לעשות,
חלילה שאקרא את הספר שהתחלתי לפני חודש ,
"זיונים זה לא הכל"
או את זה שהתחלתי לפניו, לפני חודשיים,
"איים בזרם"
אני כאן, אוכלת , מעשנת, מחרבנת,
שחור, אפור,
לבן רק על מסך, מגובב בשטויות שלי,
לא מתקשרת אליו,
סטלנים נזכרים שמשהו לא בסדר רק אחרי שאין דרך חזרה!

חלקת אדמה לנשמה,
גומעת מרחקים על חוף לא שלי,
מציצה על גלשנים עם מצנח,
ספורט ימי שאין לי מושג מה שמו,
מהופנטת, שבויה,
החרא ההוא אמר שאני פה והוא שם,
אני מסכימה,
שחצנות מעוררת בי גועל איום,
אסף שם עוזר לאחד לקפל מצנח,
עוד נשאר פה יובלות,
אבל לא אכפת לי, בוהה באלה עם הגלשנים,
ופרזול צוחק כמו תמיד,
הקפה מגעיל, ואני רעבה,
אז נלך לסמי נרביץ שווארמה,
והיא תתקרר עד שאני אזכר,
אח"כ כל אחד בשלו בלי להחליף מילה,
יטרוף את המנה,
"יש קולה? אני רוצה קולה!"
איזה יופי של יום,
אני שונאת רק את בר-שדה היום


ואז בר שדה ישלח לי הודעה שהוא התגעגע ואני אתעלם
הוא לא מוותר ומתקשר עוד פעמיים עד שאני עונה,
איזה אושר
איזו נפילה
החיים לא ממש מה שתכננתי שיהיו,
אתה חוטף שלוות ,
אתה מחריב רוגע,
אתה מפחד ואני מחייכת,
כי אני לא מבינה ,
ואז אני אתעורר אחרי שזה יסתיים,
ואזכר שהתמסטלתי אז לא שמתי לב שהיית אדיוט
שהייתי אדישה,
שקיללתי אותך בפה מלא,
אולי פגעתי בך,
לא אכפת לי, אני לא מתקשרת.
אני עוברת לידך, כאילו לא היית כאן בכלל.
"מה אמרת מה? מה? מה אמרת ,מה? מה?"


תודות למאיר אריאל והג'ירפות שהתנגנו באזניי להנעים לי רגעי
כתיבה!