"איפה היית כל הזמן הזה? למה לא היית בביצפר? חשבנו כבר שאתה
מת!", אמרתי לגיא, בדרך לסופר מכיוון בית הספר. הוא בא 'לבקר'
בבית ספר. הלכנו לקנות סיגריות. הקופסה הראשונה שלי.
"תתפלאי, אבל זה לא כל כך רחוק מזה", הוא ענה לי. חשבתי שהוא
סתם מקשקש. עשיתי פרצוף. "הא?!" "אני עוזב ת'ביצפר. אני כבר
אדבר איתך על זה ביום ראשון או שני". "למה אתה עוזב?", שאלתי.
"לא טוב לי שם". "אוקיי...", החזרתי תשובה בהיסוס. הוא אמר
שהוא ידבר איתי כבר אז לא רציתי להציק לו בקשר לזה. משהו לא
בסדר.
נכנסנו לסופר, קנינו את הסיגריות- ווינסטון לייטס- וישבנו שם
מאחורי הסופר לעשן. שאחד מההורים שלי לא יעבור במקרה ליד הסופר
ויראה אותי מעשנת.
לקחתי סיגריה והבאתי לגיא אחת. ניסיתי לסטות מהנושא. לשאול
שאלה רגילה ושגרתית. "נו גיא, מה המצב?" "פסיידר", הוא ענה
תשובה גם רגילה ושגרתית. "אז מה נסגר איתך? מה אתה מזיין ת'שכל
על 'לא רחוק מזה'?", בדקתי אם הוא מקשקש או לא. "אני אדבר איתך
כבר", הוא אמר. "לא, נו תגיד!", אמרתי 'כאילו' בצחוק. "את רוצה
שאני אגיד לך עכשיו?", הוא שאל. היססתי קצת. רציתי לדעת, אבל
לא רציתי לדעת. פחדתי לדעת, יותר נכון. "אתה סתם צוחק עלי,
נכון?", קיוויתי שהוא צוחק. אבל ידעתי שלא. "לא", הוא ענה את
התשובה הכי צפויה. שתיקה קצרה. החלטתי לשאול: "זאת מחלה?" ושוב
פחדתי מהתשובה. "כן, נראה לי שאפשר לקרוא לזה מחלה". הרגשתי מן
רעד כזה וכאב בכל הגוף, והלב שלי החסיר פעימה. עוד שתיקה.
פתאום הוא אמר: "אנשים חושבים שזה נורא, אפילו יותר ממני. אני
כבר השלמתי עם זה מזמן. בעצם, אני יכול לסכם את זה בשלוש
מילים. שלוש מילים כבדות, אבל מתארות בדיוק את המצב". הרגשתי
את הדמעות עולות. אבל עצרתי את עצמי. "מה זה?", שאלתי ומיד
התחרטתי. אמרתי מהר "לא, אל תגיד". שתקנו.
לא האמנתי. גיא, החבר הכי טוב שלי, אני מכירה אותו כבר שלוש
שנים אם לא יותר, חולה. אני אפילו לא יודעת במה, אבל הרגשתי
שזה משהו נורא.
"אני לא מספר לך כי את חלשה מדי", הוא אמר. כמו שאני מכירה את
עצמי, אני באמת חלשה. והוא גם מכיר אותי.
עוד פעם שתיקה. הייתי חייבת לשאול, כי אם לא הייתי יודעת,
הייתי משתגעת. "זה סרטן?", שאלתי והמילה הזאת הביאה לי צמרמורת
בכל הגוף. "כן", הוא אמר בקלילות, כאילו לא קרה כלום. ממש
התאמצתי לא לפרוץ בבכי. "איפה?", שאלתי והקול שלי רעד. הוא ענה
"בראש". זה הביא לי בום בום בלב. "אבל אל תגידי לאף אחד".
"איך גילית את זה?" "את יודעת, בדיקות כלליות, פעם בחודש. אמא
שלי ידעה שהיה חשד לפני איזה חודשיים".
"זה בהתחלה?", שאלתי למרות שידעתי בפנים שזה ממש לא, והנה שוב
תשובה צפויה ולא רצויה- "לא, זה דווקא בשלב מאוד מתקדם".
ההרגשה שלי התחזקה . "אנשים, כאילו, מקבלים את זה יותר קשה
ממני. אני כבר השלמתי עם העובדה".
לא יכולתי לשלוט בעצמי יותר. חיבקתי אותו ובכיתי. "סיוון, אל
תעשי סרט תורכי!". הוא ניסה להרגיע אותי. ללא הצלחה רבה. "אל
תעשי סרט תורכי. די לבכות!". "למה אתה מדבר ככה כאילו זה
כלום?? תפסיק עם זה! זה ממש חמור!".
הוא לא ענה.
לא ידעתי אפילו אם זה רע או טוב שהוא מתנהג ככה. הוא היה
אופטימי, אבל גם מאוד ריאלי.
עזבתי אותו והתיישבתי שוב. הוצאתי עוד סיגריה. שאלתי אותו אם
הוא רוצה גם, הוא אמר שלא. ישבתי שם, ופשוט שתקתי וטחנתי
סיגריות.

פתאום הוא אמר: "את רואה כזה בבית חולים, אני יושב עם הרופא,
מתי שגילו לי את זה, והוא שואל אותי 'מה אתה חושב?' אז עניתי
'ת'אמת? שנורא בא לי סיגריה...' אז הוא אומר 'אז תדליק'. 'נראה
לך, זה בית חולים!' 'לא נורא, תדליק.' אז אני כזה מדליק
ת'סיגריה, והוא פתאום אומר
'אתה יודע שזה יכול להרוג אותך?' ", ושנינו פרצנו בצחוק. הוא
ניסה לעודד אותי.
משהו נראה לי ממש מסריח בכל הקטע הזה. לא הבנתי למה הוא לוקח
את זה כל כך בקלות.
שאלתי: " מי עוד יודע מזה?" "סיפרתי בינתיים רק לרועי ולך".
"מתי גילו את זה בכלל?" "לפני שבוע ככה. ביקשתי שייתנו לי עוד
שבועיים של חיים, לפני שאני נכנס לבית חולים".
שתקנו קצת. שוב.
"אני מרגיש כל כך חי, כל כך טוב".
לא הבנתי איך הוא יכול להרגיש כל כך טוב, כשהוא גוסס.
"לפחות אני לא אמות בתול", הוא אמר וצחקנו. "ואני גם טכנאי
מחשבים טוב".
החלטנו לקום משם. כשקמנו, חיבקתי אותו שוב. הוא חיבק אותי חזק.
בכיתי. כמובן.
"אל תדאגי, יוצאים מזה, שנה שנתיים בבית חולים, כמה ניתוחים
וזהו". שנינו ידענו שזה לא כל כך קל. שהסיכויים לצאת מדבר כזה
הם קלושים. במיוחד כזה גם ממאיר. ידעתי שהוא אומר את זה בשביל
להרגיע אותי.
"יאללה, אתה מלווה אותי הביתה?", שאלתי. ניסיתי להתנהג כאילו
לא קרה כלום. אחרי הכל צריך לעודד גם אותו ולגרום לו להאמין
שיצא מזה. "סבבה", הוא ענה והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלי.
בדרך גם דיברנו על זה ועל כל מני שטויות. "באיזה בית חולים
תהיה בכלל?", נזכרתי ששכחתי לשאול. הוא ענה: "באסף הרופא. יש
לך חבר עם אוטו, תוכלו לארגן הסעות של כל החבר'ה ולבוא לבקר
אותי. אני אתן לך ת'שעות ביקור והכל". שנינו צחקנו. "אני מבטיח
שאני אתקשר כל יומיים", הוא אמר. צחקתי. "אני תופסת אותך
במילה!".
הגענו כבר לבית שלי. שוב התחבקנו. "אתה בטוח שיוצאים מזה?"
שאלתי. "כן, אל תדאגי. מקסימום לא תצטרכו לנסוע עד לתל אביב,
אני אהיה קבור פה ליד", אמר וצחק. "זה בכלל לא מצחיק אותי".
"טוב... אז יאללה ביי?" "יאללה ביי".

כל זה היה ביום שלישי אחד אחרי בית ספר.
לא רציתי להאמין, פשוט הדחקתי את זה. חבר שלי, ארז, עדיין לא
ידע. התפוצצתי עם זה כי ידעתי שגיא צריך לספר לו בעצמו ולא
אני. סבלתי כמה ימים וארז אפילו שם לב שמשהו לא בסדר. הכחשתי,
כמובן.

עד שערב אחד...

גיא יצא מהבית בלי להודיע. ההורים שלו השתגעו מדאגה, אפילו
הודיעו למשטרה. הוא היה נחשב כבר כ"נעדר". הוא ברח לאיזה מקום
בלב הפרדס הנטוש, שכל החבר'ה באים אליו מתי שבא.
הוא השאיר מכתב בבית. אתם יודעים איזה מכתב. אני הייתי בינתיים
בבית של ארז.
פתאום- טלפון מקובי, חבר שלנו- ארז ענה מלמטה ואני הייתי בחדר
שלו. פתאום הוא עלה ואמר לי שהוא חייב ללכת לכמה דקות. שאלתי
מה קרה והוא אמר שמשהו עם גיא, ומכתב, ושהוא לא כל כך הבין מה
קובי אמר. הלב שלי קפץ. יש לציין שאנחנו עדיין לא ידענו שגיא
ברח.
אחר כך גיא בא לבית של ארז, וישבנו איתו, ועם רן ודור במרתף של
ארז.
ידעתי שגיא צריך להיכנס לבית חולים ביום שני, והיום הזה היה
יום ראשון. חשבתי שקרה לו משהו. יותר מאוחר אבא שלו בא לבית של
ארז ולקח אותו משם. יכולנו לשמוע את אמא שלו בוכה בטלפון.

בסוף התברר שאין לו שום סרטן, הוא רק רצה להתאבד.
עבד על כולם, המניאק.