לא יודעת מתי זה קרה לי, אבל זה קרה, אתה לא יודע שאתה הופך
לזה עד שאתה כבר נהפך, וברגע שנהפכת לכזה, אתה לא יכול
להשתנות. זה קורה לכמעט כולם, בסופו של דבר, ואלה שמצליחים
להסתיר את זה - מגיע להם צל"ש גדול- גדול מאוד אפילו! כמובן
שלרוב גם אתה מצליח להסתיר את זה, יש איזה אחד, אחד שמבין שכבר
נהפכת... שמבין שאתה כזה - ואז בין קהל ענק של מעריצים, יש אחד
שיודע מה אתה באמת, ושונא אותך על זה. והבעיה היא שגם אם הוא
יספר שאתה כבר כזה - אף אחד לא יאמין, אז זה כבר ממש לא משנה.

אז בכל מקרה, אני נהפכתי לזה - חשבתי שאני מצליחה להסתיר את זה
- אבל טעיתי, הם יודעים, כולם יודעים, ואני דיי מבואסת מזה, לא
רציפי להפוך לזה, ובעיקר לא רציתי שידעו. אבל יודעים.
יש לי חברה, טוב היא לא באמת חברה שלי, אבל היא נהפכה, אבל
היא, היא מצליחה להסתיר את זה - ואני, זאת שמבינה שהיא כבר
נהפכה, אבל כמו שציינתי קודם - אף אחד לא מאמין לי... כולם
בטוחים שהיא עוד לא נהפכה, ומעריצים אותה על זה. אני לא.
בעצם אני לא מעריצה אף אחד, לפי דעתי כולם נהפכו, במיוחד בגיל
'מבוגר' כמו שלי, זה לא שאני מבוגרת, אני צעירה יחסית, אבל כבר
עברנו את השלב ההוא שאתה עוד לא נהפכת, אני לא מכירה אף אחד
שעוד לא נהפך, וזה דיי עצוב.
וחזרה לסיפור - נהפכתי - אני יודעת שנהפכתי כבר לפני הרבה זמן,
לפני כמה שנים טובות אפילו, אבל לא לחלוטין - עוד יש בי קצת
מפעם, אבל הוא לא מצליח להשתלט על השאר. אז אין לי יותר מידי
סיכוי להפוך בחזרה, וזה דיי מבאס אותי, אבל אני דיי נהנית
להיות ככה, לפעמים.
לא משנה. הם גילו, כולם יודעים עכשיו שאני כזאת, הם פירסמו את
זה, הם מדברים על זה כל היום, בשיעורים, בהפסקות, הם עוד לא
מבינים שאני לא היחידה. שכולם כאלו. הם יבינו. הם יבינו הכל
בסוף.
חלק כבר הבינו, אבל לא מראים את זה. זה לא בסדר אם הם יראו את
זה. כולם יודעים בתת מודע, יודעים שכולם כאלו - אבל יש דרך
ארוכה בין התת מודע למודע. והמחשבות יכולות ללכת לאיבוד אם אתה
ממש רוצה, ואתה רוצה.
כשהאחרון גילה היום שאני כזאת, דיי התבאסתי, כמעט בכיתי, אבל
היינו באמצע מבחן, לא היה לי זמן ללכת למחות את הדמעות, אז
פשוט לא בכיתי, יש לי מין מנגנון כזה - שאם אני לא רוצה לבכות
אני לא בוכה. אבל הוא התקלקל לפני חודש, אבל זה כבר סיפור אחר.