ובכן, נסה לדמיין אותי, את הריח שמסביבי, שבי, את העיניים שלי,
(המבט, ליטוף הריסים כמו פרפרים קטנים), את השיער (הצבע
והתחושה) , את הנשימה האיטית או המהירה על צווארך, פניך,
שפתיך, נגיעת יד מהירה, בטנך - או היכן שתרצה - כי נסה לדמיין,
בבקשה, בבקשה! עם המחשבות המסתדרות האלו, אחת אחרי השניה,
משפטים ארוכים, אפשר לחשוב, אמרתי לו, אפשר לחשוב... צחקתי.
טוב, כי אני יכולה בשניות כמו בקסם מהיר לצייר פס דק לאורך
העורף שלך, לא באמת אלא מסביב במחשבה, פס דק ועדין על העור
הלבן, העדינות הכחולה שלו פועמת ברכות, היד שלי על הדופק שלו,
אצבע אחת קטנה.
גבר דק ממושקף עם שיער צהוב משחק ביליארד בין כורסאות הקטיפה
הורודה, האישה מולו, עם מניפת נוצות ארוכות בהירות חושפת פניה
- מסתירה - חושפת פניה, צוחקת מבדיחה שסיפרתי. לא. האישה מולו
עם שמלה כבדה ופיאה בהירה, קורצת - פוקחת עיניה - קורצת, צוחקת
מבדיחה שסיפר לה.
אני סוגרת את הדלת מאחורי, שורה ארוכה של נורות עגולות צהובות
מסודרת מעל הבר, כסאות גבוהים, עגולים, שמנמנים, אדומים מעור,
נראים לי מאד רכים. כלב קטן עם הרבה שיער ועיניים מלוכסנות
מסתובב יותר מדי בין הרגליים שלי, הוא שיך לאישה, אני רוצה
לדרוך עליו, אבל משתדלת שלא.תחנה ארוכה במסע, לא הכרתי איש.
אני רוצה לדרוך עליו, אבל בסוף לא.
האישה לידי גומעת בעיניים גדולות את פני חזי ורגליי. עד להיכן
שיכלו עיניה להגיע, ואז בכף רגלה, נעל עקב דקיקה, העלתה
צמרמורת לאורך גופי: נוגעת באיטיות עולה ויורדת, חושניות נשית
קורצת מברכי ועד לקרסולי. העיניים שלה מלטפות את המקום בו
נגמרת החצאית הירוקה שלי, ליטפו את ירכי. הבטתי בעיניים
המאופרות, בליפסטיק הוורוד, אני מחייכת בחזרה לוגמת באיטיות
מהקפה החזק ההוא, קורצת - חושפת פניה - קורצת, עם כל הנוצות
האלו, יש לי נקודות נקודות כמו נמלים במוח, צמרמורת כמו בקסם.
אבל הזמן שעבר בינינו הוא ארוך, אני לא יודעת היכן נוגעות
המילים שלי.
חשבתי: שום דבר - אני לא מצליחה לגעת בך.
יש לי חלומות מוזרים, מדכאים, מטרידים.
אני ישנה מעט.
הימים שלי מוזרים.
אם כי חלקם עוברים נקיים-נקיים, גם נקיים מבכי.
אני מנסה לפעמים לדמיין, אבל, אני מצטערת, הפנים שלך חומקות
ממני יותר מדי פעמים, והרחובות, האור, האנשים, החדש, הזריזות
הזו של מפה ולשם, הפסל הזה, והכיכר הזו, העצים האלו, הכל חדש
ומהיר, מוחק הכל, או יותר נכון - ממלא מקום חדש.
אז ככה: הלכתי לי בין העצים בשדרה, השמש הייתה נעימה, חשבתי לי
כל הזמן עליך, נגעתי, כשעברתי ליד, באבן הקרה של הפסלים, עצמתי
את עיני וחייכתי לי באושר. ככה הלכתי וחשבתי אם אי פעם, אי
פעם.
בינתיים חייכתי אל כל הגברים שנראו לי נאים, ופלירטטתי קצת עם
נער גבוה בעל עצמות לחיים חזקות, שהוריד לרגע את משקפי השמש
שלו, ושאל אם הוא יכול לגעת בשיער ראשי, וכמובן שהרשתי לו, והא
התחנף ואמר שאני נראית כמו מישהי מציור של בוטיצ'לי. אחר כך
הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו, ונשק לי לשלום על שתי הלחיים,
התרחק מפנה ראשו לאחור - והפכתי שוב ושוב במספר שנתן, וליתר
ביטחון דחפתי אותו לכיס מכנסי.
מישהי עמדה בחדר המלון, מול החלונות הגדולים שוילונות כהים אך
שקופים כיסו אותם. היא החלה לרכוס את המעילה, כאשר הגבר שמולה
אמר פתאום, שהוא אוהב את התנופה, את הסיבוב שיצרה התנועה של
לבישת המעיל. לא. עמדתי בחדר המלון, האור הבהיר חדר מבעד
לוילונות הכהים, שהיו שקופים. הייתי נבוכה, התרגשתי , חשבתי
האם האנשים בחוץ רואים אותי, האם שומעים את צעדי בחדר למטה.
אני מתרגשת מהגבר שמולי. בתנועה חלקה עגולה אני מעבירה את
המעיל אל כתפי. הוא מתקרב ואומר שהוא אוהב את התנועה הזו של
המעיל. הוא מתקרב אליה, כפות הידיים שלו חובקות בדיוק רב את
מותניה, הם מתנשקים, וזה כל-כך כל-כך מתוק. חמים לי ונעים לי
מהמתיקות הזו. אני שוכחת דברים לגמרי. היא מלטפת את העורף שלו,
את הצדדים המגולחים של ראשו, כף היד שלה מחליקה מהנאה,
קוצים-קוצים מלטפים. הם מתנשקים וזה היה כל-כך מתוק. כמו
נקודות-נקודות, זיפי שיער קטנים גלוחים מראשו נושרים על פניה.
היא עם נעל עקב מדויקת, סיבוב של חצי קרסול, מרימה מבטה ואומרת
- אפשר לחשוב..., וצוחקת - אפשר לחשוב.
יותר מאוחר, בערב, אסע במכונית פתוחה יחד עם אמה הג'ינג'ית
שהכרתי באוטובוס, והנהג שיש לו ג'ל על השיערות ואמה כל הזמן
נוגעת בהן. כשעצרנו לראות עד כמה באמת יפה העיר בלילה, הוא רדף
אחריה מסביב למכבסה האוטומטית שלידה החנה את מכוניתו. אני
ישבתי והייתי קצת שיכורה, ולא התייחסתי אל הקולות שאמה עושה.
לא ידעתי אם זה משחק, או שאני אמורה לעשות משהו. אמה הזיעה,
האיפור שלה נראה רע, וגם המצב-רוח שלה לא היה מצוין. הנהג אמר
לי לרדת מהאוטו, ואחר כך הוא נסע. הלכתי עם אמה בחזרה להוסטל,
ההליכה קצת סידרה לשתינו את המחשבות, ולא דיברנו דבר. למחרת
בבוקר המיטה שלה הייתה ריקה, וגם התיק שלה נעלם, היא שכחה
קופסת סיגריות, ונתתי אותן במתנה לפקיד הקבלה.
כששאלתי שוטר במדים מעומלנים את הדרך למקום הנכון, הוא התמתח,
הרים את עיניו לשמים, כמחפש תשובה ומנסה להיזכר, קירב אצבעו
לפיו ועשה מין קולות כאלה, משחק עם שפתיו - כאילו הוא מין ילד.
אחר-כך הוא חייך והסביר לי בדיוק.
בחלום שהיה לי, בסוף שלו אתה עמדת ושטפת את הפנים שלך, ושק של
כביסה היה זרק ליד הדלת. אני התקרבתי אליך ושמתי את הידיים שלי
דרך החולצה שלך, ובחלום זה היה מאד פיזי, כי הרגשתי את הדרך
שבה העור שלך חלק, ואת החום של הגוף שלך. ארזת דברים לכביסה.
פתאום הייתה תחושה שאף אחד לא עוזב, והרגשתי את החום של הגוף
שלך, התנועה של הידיים שלי על הצד, המותן, הייתה חלקה וקרירה.
התקרבתי אליך, נצמדתי אליך, ונישקתי אותך. הרגשתי את הגוף שלי
נצמד לגוף שלך, הכל היה מאד מוחשי, אמיתי, פיזי, נצמדתי
ונישקתי אותך - שתי נשיקות שנקשו בחלום שלי, והתעוררתי מהרעש
שלהן. וכשהתעוררתי, לחלק קטן של השניה, הרגשתי שאני שוכבת
במיטה הגדולה לידך, ואני רק צריכה להסתובב, ואני ארגיש אותך
לידי. אבל אז קלטתי מה קורה, ונהיה לי קר, נהיה לי צר בתוך
המיטה הזו עם אמה במיטה מעלי, והחברה המקורזלת שלה מימיני,
שהיא כבר יותר משלושה חודשים כאן, והאשימה אותי שגנבתי לה את
הספוג רחצה. אבל המיטה של אמה הייתה ריקה, וגם התיק שלה נעלם,
היא שכחה קופסת סיגריות, ונתתי אותן במתנה לפקיד הקבלה.
מהעבר השני של הנהר עמד פועל ושטף עם זרם מים חזק מצינור את
האבנים. אישה עם כלב גדול ירדה בנעלי עקב במדרגות האבן
הגדולות, והכלב משך אותה בפראיות פתאומית לכיוון הפועל. האישה
כמעט התהפכה, הכלב נבח וקפץ על שתי רגליו, והפועל כיוון את זרם
המים לעברו, בעוד האישה מנסה לגרור אותו בחזרה אל המדרגות. שתי
נערות שהלכו לקראתי חייכו אחת כלפי השניה, וזו עם הצמה החומה
עברה לימינה של חברתה, שילבה זרוע בזרוע. הפניתי את ראשי כדי
להמשיך ולהביט בהן, ובעלת הצמה הארוכה שפשפה בכף ידה את גב
חברתה, היה קר והיא ניסתה לחממה. ליד ה- SNACK BAR עמדה בחורה
ארוכה ויפה, אצבעותיה שיחקו בעצבנות בקצוות שיערות ראשה
המקורזלות, מורטת אותן הלוך וחזור. היא ביקשה קפה, והמשיכה
למרוט את שיערותיה. כשהסתכלתי שוב ראיתי אותה עומדת בפינת
הבניין, פניה מופנות אל הקיר וגבה אל העוברים ושבים המועטים,
והיא אוכלת במהירות דחסנית סנדוויץ' עם ביצה. אני נוסעת
הלוך-וחזור והלוך-וחזור באותו צד של הקרון, האב עם הילדה מולי
שואל האם היא תוכל לקבל את הלחם שאני אוכלת. אני מתביישת
בעצמי, היא עם השיערות המגוהצות שלה, אני תוקעת שתיים מהאצבעות
שלי בחור שיש בריפוד הכחול. אני חושבת טיק-טק מכאן לשם, עוצרים
אותי ברחבה המזוהמת, בחור שחור ענק עם כתובות קעקע עבות, עם
יונים צולעות שמנקרות את הקיא של הלילה, יש לו שרשראות כסף
וזהב כבדות, טבעות רבועות, והוא מבקש ממני לנחש את גילו.
בבקשה! בבקשה! הוא כל-כך מחייך אלי בחביבות, טיק טק מכאן לשם,
לומד נגרות, והוא - כן הוא! אלוף קארטה. הוא מסביר לי באריכות
על כל הסכנות שצפויות לי כאן מונה אותן על הצבעותיו הקצרות
והעבות, ומבקש, כל-כך מבקש, לטובתי אחרי הכל, שאבוא - למה לא?
הרי יש מקום, לגור בחדרו. אני צוחקת מאד. ברכבת התחתית הקרון
היה מיוזע, עמדתי ידי מחזיקה בידית, וגופי מיטלטל בקצב הנסיעה.
בספסל מולי ישבה נערה עם משקפיים ולעסה מסטיק, מולה ישב החבר
שלה, החזיק את ידה והתפעל מהקולות שהיא משמיעה עם המסטיק.
הדמות שלי השתקפה על זכוכית החלון ביניהם. ראיתי שהוא אוהב
אותה למרות שהיא מכוערת. זה היה לי קצת מוזר, הוא ניסה לחקות,
ללא הצלחה את ה"בלונים" המהירים שהיא עשתה. כל הזמן הם חייכו
אחד כלפי השני, ואני, עם הראש שלי נוטה מעט הצידה, הסתכלתי
בהם, כמעט חוקרת, וניסיתי ללמוד את תנועותיהם.

(מחשבות של מכתבי לילה, כשצבעים חזקים צבעוניים נמסים לתוך
הדמיון, מבקשים מילים פראיות, חיים פראיים,  ויש תחושה של
תנועת האוויר, ואם לא אשים לב - מחשבת ההקיץ, הפרועה, החמה,
לחה וטרופית, נעלמת, כאילו קיר מרפרף של פרפרים מרהיבים פרש את
כנפיו ונעלם, השאיר את ענפי העץ עירומים. אני אגיד לך מה,
אהובי. לפעמים אני חושבת - אני חיה כמו בתוך מעטה זכוכית, מראה
- אני יודעת שכל רגע הדברים ישתנו, היפוך של השתקפות, אני
ממתינה למשהו, למישהו, למילה, לליטוף, לניעור, לזעזוע. אני
אומרת -
תחושה מוזרה - אוטוביוגרפיה שאינה שלי, חיים שאינם שלי, מפגשים
מקריים, מיותרים, תנועת גוף מוגבלת, מחשבה מוגבלת, ראיה
מוגבלת).

(המשך יבוא).