הרבה זמן היא הסתובבה בבטן עם הרגשה שיש לה שמה חורשחור. מין
בור קטן שבולע לה את הכל,  את ההתלהבות, את החיוך, את שמחת
החיים. והכי חשוב-החורשחור בלע-בלס לה את הרגשות. היא לא חשבה
שהיא תוכל להתאהב שוב, אבל בניגוד לשאר הפלצנים שאמרו ככה אבל
בלב קיוו ורצו והאמינו-היא באמת חשבה ככה, וגם היו לה הוכחות.
היא לא התכוונה שלעולם לא תוכל להרגיש שוב, אלא רק שהחלק הזה
של הפאזל, החלק המחבר שיש לכולם, הבליטה של הלגו שיש לאנשים
כדי שיוכלו להתחבר אחד לשני, היא חושבת שהוא נשבר. נסדק
בתהליך. וחבל לה, כי היא דווקא יודעת מה היא מפסידה.
לא קשה לנחש מאיפה זה בא.
בלתי אפשרי לדעת לאן זה ילך.
אז פעם היא רצתה לזיין, היא אפילו כתבה על זה. חשבה שלעולם לא
תוכל להיות שרמוטה. אבל כשבאו אליה, באו עליה-שניים, כל אחד
בזמנו, אבל הזמנים היו קצרים, לא מצאה את עצמה מתרגשת.

לא גמרתי מאהבה כבר שנתיים כמעט.

והם, כל אחד בתורו, הזיע והתאמץ ונשם ונשף כדי להכניס את עצמו
לתוך "החור השחור" שלה, אבל אף לא אחד הצליח למלא אותו. לא כמו
שהוא ,טירון ככל שהיה בחיל האהבה, הצליח למלא אותה באהבתו
אליה. לא הצליחה להתעלות.
אז היא יושבת עכשיו על החלון, ג'ויינט שלא מסכים להידלק זרוק
בזוית פיה, והיא מסתכלת עכשיו בכמיהה מתגעגעת אל אודם השמש,
צבועה גם מפה בצבעיה
הבוהקים, מעל אפרוריות השכונה הזאת, ואומרת לעצמה דברים
עצובים.

כמעט ואהבתי אותם.

בשנייה שבה נגמר העניין, וגוף לגוף נדבק בזיעה וריח של זרע
ונשיקה יסודית שלא אומרת ולו דבר. עד שהבינה, עד שהריגוש אותת
לה-שרק הזיכרון מעורב, והרגש החם שעלה-רק לשנייה, ולו לשניה,
היה הבהוב קלוש מימי האהבה ההיא. החיבוק האוהב-היה ביטוי לאלף
דברים שהיו חשובים יותר מסקס-לאמור לו בלי מילים,שהיא אוהבת,
שלא נורא לה אם לא היא גמרה (ולא שזה קרה הרבה), שסלחה
לו,שהעדיפה עד מאוד שהוא יגמור ושהיא מוקירת-תודה לזרע שלו
שנשפך בקרבה, שהחם לה מבפנים.
וזה הבהב רק לרגע,ונדם.
אז היא חוותה לעצמה רק עוד חוויה.