[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זהר דרוקמן
/
הייתי עם ב. ברק

הפעם הראשונה שהבנתי שאני מכירה את ב. ברק היתה בפגישת המחזור
שלנו, לפני זה מעולם לא קישרתי את השם הספרותי לברוך ברק מי"ב
4.

באותה פגישת מחזור התחלתי לעלות במדרגות לאודיטוריום בבית הספר
הישן בעודי נוזפת בעצמי למה איחרתי כשפתאום שמעתי קול קורא
מאחורי.
הסתובבתי וניסיתי להצמיד שם לפרצוף. "ברוך?" שאלתי.
האיש הנמוך והמקריח חייך אלי ופשט זרועותיו בשמחה רבה -
"רונית!"
"מה נשמע? שנים שלא ראיתי אותך" אמרתי בעודי ניגשת לחיבוק
חברי.
"מה קורה איתך?"
"אצלי הכל בסדר, ואצלך?", שאל כאשר החיוך עדיין חצי מרוח על
פניו, "במה את עוסקת?"
"אני מנהלת מחלקת כוח אדם בתל אביב. ואתה?"
"מה זאת אומרת?", אמר ברוך ונראה קצת נעלב, "אני סופר".
"סופר?" שאלתי בתדהמה, "איך סופר? מה כבר כתבת?"
ברוך נראה עוד יותר נעלב ממקודם, "רק את 'הליכה ברחוב', 'ארומה
של תל אביב' ו'אירופה מצד דרום' - אלו כמובן רק בשנתיים
האחרונות."
באותו רגע ירד לי האסימון - "אתה ב. ברק?" שאלתי.
"כן" אמר והפעם נראה יותר מרוצה.

שנינו המשכנו לשוחח רבות בעודנו נכנסים לכנס המחזור ובכנס
עצמו, אך כל שיחה שלנו הגיעה איכשהו לספרים שלו. כשהזכרתי את
הטיול השנתי בו היינו חדר ליד חדר הוא הזכיר את אליסה מ'פוגע'
שחלקה דירת חצי חדר עם חברה, כשעל המכונית החדשה שלי דיברתי,
הוא הזכיר את עמוס מ'חלון החוצה', שקרא לחיפושית שנת 67 יד
שלישית שברשותו חדשה. אפילו כשהזכרתי מסעדה בה אני אוהבת לאכול
הזכיר ברוך את 'מסעדת השלולית' בה מתרחשת עלילת הספר עם אותו
השם.
היה זה לילה ארוך של שיחות ארוכות אבל בסופו של דבר ברוך הסופר
עדיין היה מצחיק כברוך מי"ב4 ולכן כאשר נפרדנו בשער החנייה
החלפנו מספרי טלפון.
"שמרי על קשר" חייך אלי ברוך והלך אל תוך החניון.
"רגע - אתה הגעת לכאן באותו זמן כמוני - איך זה תפסת מקום חניה
בפנים החניון ואני חניתי במורד הרחוב וגם זה בחניית נכים?"
שאלתי אותו.
"אה", הוא אמר בארשת פנים מוזרה, "אני נכנסתי אחרון, יחד איתך,
אבל הגעתי ראשון."
"אה", אמרתי מבולבלת מעט, "אוקיי, שיהיה - להתראות ברוך. ביי"
"ביי." ענה והלך לו.





הספרים והסיפורים של ברוך, של ב. ברק, תמיד עסקו בדמויות
מוזרות, עם מנהגים כפייתים. אך מה שהפך את הספרים לכל כך
פופלרים היה המקוריות של הכפייתיות - לא דובר בסתם אדם שצחצח
שיניו חמש פעמים, אלא באדם שכל יום היה קונה קקטוס ובסופו
זורקו לפח כי האמין כי זה נותן לחייו משמעות. בספר אחר תוארה
אישה שתמיד דאגה שכל שערותיה יהיו באופן שווה עד למילימטר כי
רצתה להראות סימטרית. בספרו הראשון 'שבע ספרות', בו אימץ
לראשונה את השם הספרותי ב. ברק, סיפר על משה, שתמיד הקדים רק
כדי לאחר.
ספר זה קניתי לפני שנים, קראתי פעם אחת ומאז הוא שוכב אצלי
במדף.





בשבת ברוך התקשר והציע להיפגש לכוס קפה במקום שהכיר בתל אביב.
הסכמתי וקבענו בארבע.
תאונת שרשת באמצע איילון גרמה לי להגיע בארבע ועשרים.
ניגשתי לבית הקפה מצפה לראות את ברוך יושב ומרוגז כאשר לפתע
חשתי נקישה קלה על הכתף. הסתובבתי לבהות ישר לתוך מצחו הגבוה
בעל המפרצים של ברוך.
"היי", אמרתי, "רק עכשיו הגעת? טוב העיקר שאני לא איחרתי."
ברוך נראה כאילו רצה להגיד משהו אך התחרט. בינתיים צעדנו לתוך
בית הקפה והתיישבנו.
"נו, אז מה קורה?" שאלתי אותו.
"סתם. הכל בסדר. רציתי לשאול את עצתך." ענה ברוך.
"במה?"
"אני כותב סיפור והגיבור הוא עובד בחברת כוח אדם, כך שבכוח
אדם."
"בשמחה" עניתי והתחלנו לקשקש. שאלות רבות הוא שאל "מה זה"
ו"איך זה" ועניתי על כולם בעליצות מזויפת מה. אני איבדתי את
תחושת הזמן, מרשה לעצמי להיסחף לתוך השיחה עם ברוך. השעות עברו
וגם כוסות הקפה התרוקנו, מולאו, והתרוקנו מחדש.
לבסוף שאל ברוך - "שמעי, מה דעתך שאני אתן לך את מה שכתבתי
ותגידי לי מה דעתך? זה יכול ממש לעזור לי."
"אין בעיות." עניתי.
"אז אני אסע באוטו ואת תעקבי אחרי לבית שלי בסדר?"
לא ציפיתי לזה, מעטים האנשים שהזמינו אותי לביתם כל כך מהר אבל
לא ראיתי שום סיבה למה לא. ב. ברק הסופר עדיין היה מצחיק
ומעניין כמו ברוך מי"ב 4, ועל אף שהשנים לא היטיבו עימו היה לו
איזו משיכה טבעית. לבסוף הנהנתי בהסכמה.
הלכנו לחנייה ואיש איש למכוניתו.
כאשר יצאנו מהחנייה מצאתי עצמי נפעמת למראה מכוניתו - אם ניתן
היה לקרוא לזה כך. זו היתה סיטרואן ישנה, בוודאי משנות השבעים
ולא במצב טוב. המנוע השמיע כל כך הרבה קולות ששמעתי אותם גם
במכונית שלי ועשן שחור סימן את נתיב המכונית העתיקה בכביש.
לבסוף הגענו לביתו שהיה בית דירות בן שמונה קומות. עלינו
במעלית ועקבתי אחריו לדירתו. עת שנכנסנו התחלנו להתנשק.





התעוררתי למחרת שוכבת על הצד וראשי על הכרית במיטתו של ברוך.
"היי" אמרתי כשהבחנתי בדמותו במטבחון.
"היי, בוקר טוב" הוא אמר, "אני מכין חביתה רוצה קצת?"
השמעתי קול לא מחייב והבטתי סביב. הדירה היתה קטנה להחריד.
מיטת היחיד היתה בחדר השינה, סלון שאליו היו צמודים מטבחון
בגודל של שירותים ציבוריים ומקלחת אף יותר קטנה. תהיתי לעצמי
האם אין לברוך מספיק כסף מספריו שנמכרים גם בחו"ל כדי לקנות
משהו יותר הגון. הוא הביא שתי צלחות עם חביתה והניחן על השולחן
ליד מיטת היחיד. הוא הזיז כיסא והתיישב מולי.
"אז איך את מרגישה?" שאל אותי בעודי מתחיל לאכול.
"בסדר." אמרתי בעודי מסתובבת לפנות אל השולחן. אבל בעודי
מתחילה לתקוע את המזלג בחביתה הרגשתי קירות לוחצים עלי. המקום
היה פשוט קטן מדי.
צליל שנשמע מכיוון המטבח שלח את ברוך לעברו בעודו אומר "המים
רתחו - רוצה קפה?"
"לא לא תודה, כדאי שאזוז, אני צריכה עוד להגיע הביתה להחליף
בגדים לפני שאני יוצאת לעבודה."
"אוקיי." הוא קרא מהמטבח.
את החביתה סיימתי מהר, אספתי את בגדיי ויצאתי. הרגשתי צורך
לברוח מהמקום ההוא - המקום הקטן ההוא.
כשהגעתי הביתה אני זכרתי משהו, והבטתי אל עבר מדף ספרים שלי.
עמדתי שם קפואה למשך כמה שניות מנסה להיזכר במה בדיוק נזכרתי
אך תקתוק מחוגי השעון חדר לאוזניי והזכיר לי שאני גם ככה מאחרת
לעבודה.





למשרד הוא התקשר אלי - ואמר ששכחתי לקחת את הטיוטה של הסיפור
שלו.
הסכמתי לחזור ואמרתי שמתישהו בהמשך היום אקפוץ אליו. לא כל כך
אהבתי את המחשבה ההיא - זה לא שלא אהבתי את ברוך, זה פשוט שלא
אהבתי את הדירה הקטנה והמחניקה שלו.
בשעה שמונה וחצי הגעתי אליו, והפעם רק דיברנו. למרות החששות
ותחושת המחנק שהרגשתי ברגע שנכנסתי לדירה, ברגע שהתחלנו לדבר
הרגשתי חופשיה.
שוב איבדתי את תחושת הזמן, והרגשתי עצמי נסחפת לתוך השיחה עד
כדי שאני לא זוכרת על מה דיברנו, אני רק זוכרת שאיכשהו הגענו
לספר האחרון שלו - 'אירופה מצד דרום'. כשהתברר לו שלא קראתי
עדיין הוא החל לספר לי את העלילה בקצרה, דבר שערך לפחות שעה
וחצי. כאשר הגיע לתיאור הדמות של דיוויד, שנהג לבשם את שער
ערוותו לפני פגישותיו עם נשים, עלה בנחירי זיכרון של ריח טוב
מאתמול בלילה.
לבסוף נפרדתי ממנו ומהדירה החנוקה בשעה שלוש או דבר מה בסביבה
כשבידי הסיפור. כאשר חזרתי הביתה כבר לא היה לי כוח לקרוא אותו
אלא שמתי אותו על מדף הספרים ליד הספר שלו - 'שבע ספרות'.

למחרת כבר אני התקשרתי אליו וקבענו לצאת לפאב נחמד ששנינו
הכרנו, לפני שהספיק להציע כבר התנדבתי שאני אאסוף אותו - הדבר
האחרון שרציתי היה לנסוע במכוניתו המתפרקת.
גם למחרת התקשרתי אני, ולאחר מכן כבר לא היה צריך להתקשר כי
קבענו מראש. בפגישה השישית שכבנו שוב.
כאשר היינו באמצע, בקצב אחיד כאשר לפתע הוא עצר.
"דיוויד" הוא אמר.
"מה?" שאלתי בעודי מתנשפת.
"תקראי לי דיוויד."
"למה?"
"פשוט תעשי את זה, בשבילי?" התחנן.
הנדתי את הראש והמשכתי בתנועות בעודי משרבבת מדי פעם קריאת
"דיוויד" או "או! דיוויד". הניחוח שוב עלה בנחירי, והפעם לא
היה זה זיכרון. הבטתי כלפי מטה אליו.





חודשים עברו ועברנו לגור יחדיו בדירה שלי למרות שדבר זה לבדו
גרר אותנו לוויכוח מר. התחלנו לעשות יותר ויותר דברים ביחד עד
אשר באמצע חורף ישראלי ושמשי הבחנתי לראשונה כי הוא עשה את
זה.
"ברוך", אמרתי בנימה לעגנית, " לבשת גרביים מתוך שינה?"
"לא. למה?" אמר בעודו מביט על גרב אחת חומה ואחת לבנה.
הבטתי בו בתימהון אבל משכתי בכתפי.

באותו ערב הוא היה צריך לצאת לפגישה עם המו"ל ואני נשארתי לבד
בדירה. במבט חולף על מדף הספרים ועיני נחו על 'שבע ספרות',
ספרו הראשון של ב. ברק. לידו לפתע שמתי לב לתיקייה. סקרנית,
ניגשתי למדף ומשכתי אותה. על הדף הראשון היה כתוב "הרמס".
פתחתי והתחלתי לקרוא.
הסיפור היה על אדם שראה בהרמס דמות ומודל להערצה וכדי להדמות
אליו נהג ללבוש גרביים בצבעים שונים - כדי שאנשים ישימו לב
למלבושי רגליו המיוחדים.
סגרתי את התיקיה בתדהמה והבטתי אל מדף הספרים - שם הציץ אלי
'שבע ספרות'. לפתע נזכרתי באותו בוקר שאחרי הפעם הראשונה שלנו,
בו נזכרתי עוד קודם בספר הזה. הוצאתי את הספר במהרה ופתחתי
אותו.
החלתי מרפרפת בינות לדפים עד שהגעתי לתיאור של משה - כיצד היה
מקדים לכל אירוע כדי להסתכל על כל הנכנסים ולבסוף להיכנס עם
האדם האחרון. זה בדיוק מה שברוך עשה. המשכתי לחטט בזיכרוני
ונזכרתי כי בכל ערב לפני המיטה ברוך היה נוהג להיכנס למקלחת
לדקה.
ניחוחו של דיוויד שוב עלה בנחירי.
"איך לא עליתי על זה קודם?!" אמרתי לעצמי בעודי נותנת מכה
מענישה על הראש. הרי הדירה הקטנה היא הדירה של אליסה מ'פוגע',
והרכב הוא הרכב ה"חדש" של עמוס מ'חלון החוצה'. בזהירות ובחשש
סובבתי את הראש אל עבר אדן החלון. הסתתי את הווילון וראיתי את
הדבר ממנו חששתי יותר מכל - עציץ קטן של קקטוס התחבא לו שמה,
מאחורי הזגוגית. איך לא ראיתי אותו עד עכשיו? תחושה של רוגז
עלתה בי, למרות שלא ידעתי למה, אבל רציתי לצעוק על מישהו.





אני לא זוכרת איך התחילו הצעקות שלי או את הצעקות עצמן, אני רק
זוכרת שצעקתי. שברירי מילים כמו פלישה, פנטזיה וחסר חיים
התערבבו לקול אחד גדול שפושט היה כעס.
הוא הגיב בהתגוננות, ואני צעקתי עד שלא היה לי אוויר וגם אז
שמתי יד על פיו כדי שלא ידבר עד שיתמלאו לי הריאות מחדש. אני
צעקתי כמו שמעולם לא צעקתי.
אני זוכרת את השיחה רק מרגע שנגמרו לי הצרחות, והתחלנו לדבר
בקול מתון יותר - אך עדיין כועס.
"אני לא מאמינה עליך - כל הזמן הזה אני לא הייתי איתך!" אמרתי
לו.
"בטח שהיית." ענה.
"לא לא הייתי", המשכתי, "הייתי עם עמוס, ועם אליסה, ועם משה
ועם דיוויד! דיוויד! הייתי עם ב. ברק."
"אבל אני ב. ברק - וכל הדמויות האלו, הן שום דבר מלבד התמצית
שלי." אמר.
"לא הן לא."
"בטח שכן", המשיך בנסיונותיו, "מאיפה לדעתך יש לי את ההשראה
לכל הדברים האלה? זה הכל מהחיים שלי!"
"לא זה לא", אמרתי, "היום היתה הפעם הראשונה שלבשת גרב אחת כך
ואחרת כך."
הוא לא אמר דבר.
"אתה ביקשת ממני לקרוא לך דיוויד במיטה."
עדיין פיו היה סגור.
"אתה נהיית הדמויות שלך."
עכשיו פתח את פיו - "אני הדמויות שלי. אני אוהב אותן - אני
היוצר
שלהן, אני האבא והאמא שלהן - כל מה שהן הוא אני. הן לא בראש
שלי,
הן בחיים שלי. אין שום סיבה שאני לא אחיה איתן! אלו הדמויות
שלי, שאני כתבתי ושאני יצרתי. יש לי זכות לעשות מה שבא לי איתן
ואת בטח לא יכולה להגיד שום דבר על זה."
"אתה לא יכול - " התחלתי אך הוא קטע אותי.
"לא סיימתי." הוא אמר - "זה רק מוסיף לי. כשאני חי אותן אני לא
אני - אני לא ברוך המשעמם מי"ב 4. אני ב. ברק - אדון הדמויות
והסיפורים. אני עמוס ואני משה ואני אליסה ואני דיוויד, כן אני
גם דיוויד! אני כולם! רק ככה אני יכול להיות טוב, זאתי הדרך
היחידה שבה אני אהיה טוב מספיק בשבילך. ובשביל השאר".
"אבל זה לא בשבילי." אמרתי. "זה בשבילך. הרי היינו חברים גם
בי"ב, לפני שהמצאת את כל הדברים המגוחכים הלאה. אני רציתי
להיות עם ברוך שהכרתי מי"ב 4, לא עם ב.ברק."
"אני אוהב אותן - אין שום סיבה שלא אהיה כמוהן." אמר.
"יש ויש, זה לא אתה. אתה חייב לעזוב את הדמויות האלו. אלו
החיים של ב. ברק, שם ספרותי! אלו לא החיים של ברוך. ברוך הוא
אדם שונה. שונה אמנם מרוב בני האדם האחרים, תמיד היית, אבל זה
הפך אותך למיוחד, ומיוחד זה משהו שאנשים אוהבים." טענתי
בחזרה.
"אוהבים? אוהבים את הדמויות! הדמויות שנוצרו וחיות חיים יותר
טובים ממני?" הוא בכה ושנינו שתקנו לכמה דקות.
לבסוף הוא ניגב את הדמעות אבל אני הייתי זו שדיברה "גם אם יש
להם חיים יותר טובים זה בגלל שהחיים שלהם לא אמיתיים. הם לא
יכולים להיות אמיתיים. בגלל זה אנשים אוהבים את הסיפורים שלך -
כי הם לא יכולים להיות אמיתיים."
"מה רע בקצת דימיון?" ניסה בכל זאת בעודו מקנח את אפו.
"דימיון זה בסדר - עד שזה משתלט על החיים שלך ואתה נהיה רק
הדימיון." הסברתי.
"טוב אז את יודעת מה? בסדר! אני מכור. אבל זה לא סיבה לך לצעוק
עלי."
"זה כן כשזה הופך להיות החיים שלי. כשאנחנו זוג מאוהב אנחנו
כבר לא שני חיים שנפגשו בדרך לאותו כיוון, אנחנו אותם חיים."
אמרתי לו. הייתה שתיקה, לא רק מצידו אלא גם מצידי. הרגשתי
דמעות מתאספות מאחורי עיני אבל עצרתי אותן.
"הגיע הזמן שתלך. ארזתי לך כבר את הדברים." הוספתי והצבעתי
לכיוון
התיקים ביד רועדת.
בלא מילה נוספת הוא הלך, מדוכדך וגב שפול אל עבר התיקים, ואחר
יצא
מהדלת.





מהחלון הבטתי בברוך במכוניתו המתפרקת של עמוס. ולא יכולתי שלא
להרגיש עצובה. עד עכשיו לא הבנתי שבכל זאת הייתי מאוהבת,
מאוהבת בו. אני התחלתי להרגיש את הדמעות זוגלות על לחיי כאשר
ההבנה באה אלי - זה התחיל במנות קטנות אבל הייתי צריכה עוד
ועוד. זה הפך אחר כך להיות קבוע בעירוי תוך ורידי לא פוסק
ועכשיו, עכשיו כשזרקתי את מחט האינפוזיה ונפדרתי ממנו בבת אחת
- הרגשתי כאבי גמילה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לעשות COPY
לחזור כמה
פעולות אחורה,
ואחר כך לעשות
PASTE -

זה כמו לחזור
בזמן ולשנות את
העתיד!


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/2/03 5:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זהר דרוקמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה