כשהייתי בן 10 ציירתי דמות. קראתי לו בומי (boomy) הוא היה
גבוה, שמן טיפה, היה לו שער רק על הפנים, ולא על העורף. השער
ירד לו מהמצח, וגלש על כל הראש.
חברה טובה של אמא שלי היא ציירת קריקטורות בעיתון. הראתי לה
בגאווה את הציורים. היא אמרה "איזה יופי חמוד", ואחרי חודש
התחילה לפרסם בעיתון ציורים של אותה הדמות בדיוק, בחתימתה. אמא
שלי אמרה "לא נורא, אני הרי יודעת מי באמת צייר את זה, וזה מה
שחשוב" אבל זה לא היה מה שחשוב.
לאט לאט בומי הפך להיות דמות נערצת: הוא הופיע בקומיקסים,
סדרות טלוויזיה, קלטות, חולצות, אפילו ראיון אצל אמנון לוי...
עברו חמש שנים, אותה דמות, תחת אותו שם, עדיין מתפרסמת בעיתון.
רק השבוע ראיתי קריקטורה של בומי, המשכתי לדפדף, מבליג על
כעסי, ושני דפים אחר כך ראיתי כתבה על איש, שתובע את הצייר של
סמיילי בטענה שהוא המציא את הדמות, לא האיש שלקח את התהילה.
כמה הזדהתי איתו...
מאז, אלו המחשבות שמשמחות אותי- אני תובע אותה, משיג הרבה כסף
וכבוד והכי שמח זה שבסוף המשפט בומי מפסיק להיות דמות ציבורית-
הוא חוזר להיות רק שלי...