מנהג משונה הוא, כידוע,
בכל מסיבה ובכל ארוע,
לנאום ולדקלם בחרוזים
וזה מעצבן, מקפיץ את הפיוזים,
כל חרוז שחוק ולעוס
עד כדי מאוס.
כל משפט מתחרז פעם אחר פעם,
אם יש טעם ואם אין טעם.
אז הרשו נא לי במטותא,
לדבר בפשטות, בניחותא,
בלי חרוזים מאולצים,
אלא במשפטים קולחים רצים...
אוף, מה יהיה,
נמאס, שכה אחיה!
החרוזים כמו עלוקות
נצמדות, נדבקות.
האמנם אין לזה פתרון?
הנה אעשה נסיון אחרון,
אכתוב שתי שורות
בלי שמץ חריזה,
רק מילים פשוטות ברורות...
אבל- אני חוטף קריזה!-
תראו, מי היה מאמין
החרוז עוקף מימין,
מדלג שורה ושוב מופיע,
ומכריז בגאוה ומודיע
אני פה! מכאן לא אזוז!
הידד, יחי החרוז!