ישבתי לבדי בפינת רחוב חשוכה, אלפי אנשים עם פנסים הקיפו אותי
בעודי זועק אימים מפאת הקלסטרופוביה והסוציופתיות שלי במרכזה
של כיכר עצומה בעיר אירופאית מסוימת עם מגדל בגובה 300 מטר שלא
נציין את שמה מטעמי צניעות (ואי תשלום תמלוגים בזמן). בזמן
ההמתנה לידידתי היקרה, אינטימידה קומפלה, נזכרתי שהדבר החשוב
ביותר לקראת פגישתנו הראשונה זה 238476 שנים נעלם מבינתי כמו
ערך של מניית חברת דוט.קום: בזכרון הדברים עליו חתמנו בפגישתנו
האחרונה (כאמור, לפני מספר מכובד של שנים) היה מצויין במפורש:
"אני החתום מטה מבטיח שבפגישה הנדונה בשנת...אביא איתי
את...מיליון דולר...לתת...לגברת קומפלה". אחרי חיפוש מהיר אך
יעיל וקולע בכיסים, אספתי רק מספר מטבעות, סכום שאינו מתקרב
אפילו לקצה המסטיק שעל סוליית הנעליים של מיליון דולר, ועוד אם
לחשב את האינפלציה.... אז נכנסתי לפאניקה.
היה זה סופו של יום ארוך אך מייגע, ידעתי שבבוקר, אחרי יום
עבודה כה קשה הייתי צריכה להגיע לכיכר כדי לפגוש שם את הטיפוס
הנורא הזה, שמו היה "פלסנט רילקסינג" עד כמה שזכרתי, אבל מעולם
לא חיבבתי אותו ואילולי הטעות הגדולה שלי לפני שנתיים וחצי, לא
הייתי נאלצת עוד לראות אותו לעולם. כך ניטלטלתי מקצה מדרכה אחת
לשניה כמו חתול שיכור בדרך לאותה כיכר ארורה והיצור הבלתי
אנושי שציפה לי בצדה הדרומי הקיצוני. המזוודה הכבידה על עקבי
המתכת הקלילות שלי כמו משקל של מאה טון המאיים למחוץ בקבוק
פלסטיק חף מפשע, והכל בשם "המחזור" ובדיוק אז עלה במוחי רעיון
גדול הממדים, שובר השיאים ומנפץ המרפקים: פלסנט בטח שכח
מהפגישה, וגם אם לא, ודאי אינו זוכר שחתמנו על מסמך צבאי סודי
בו נאמר שאני חייבת לשלם לו מאה מיליון דולר בירקות בלתי
מסומנים (מי יכל לנחש אז שערכן של חסות ועגבניות יירד בצורה כה
דרסטית), אז אמרתי לשורת המשאיות, שהתקשו לזוז מרוב כובד הסלט,
שייעצרו בצד ולא יספקו את הסחורה לפלסנט עד קבלת פקודה ממני.
המשכתי ללכת עם חיוך מרכה לרכה לכיוון הצד הדרומי, וכבר נגלתה
לי מרחוק קרחתו המזוויעה של פלסנט.
באופק ראיתי את קצה עקביה של אינטימידה, העברתי מסרק עבה בשער
וציפיתי בכיליון עיניים לעונש שתטיל עליי אינטימידה כשתגלה
שאין בידי את סכום הכסף הנקוב. חששתי שהיא עלולה לנקוט בנשקה
האולטימטיבי שובר העצמות ומנפץ החלומות: פטפוט! אינטימידה יכלה
להעיר מתים ולהמית חיים בעזרת המאמץ הכי קטן מצד לשונה הקטלנית
מוחצת הזבובים. היא הלכה והתקרבה בעוד מחשבתי מתחילה להתרוצץ
בכל מיני כיוונים בחיפושה אחרי מוצא מהסיטואציה המבעיתה בה
נמצאתי.
טוב, הנה זה בא, המבחן הגורלי לזיכרונו של פלסנט, אני כל כך
מקווה שהשמועות בעיתונות על היותו ארכנופוב ושכחון לא יתבדו,
שכן אם אשלם לו מאה מיליון דולר, ועוד התשלום המזערי לנהגי
עשרות המשאיות שצופרות כרגע לזכרו של אביה החורג של אחותה
מדרגה שלישית של דודתו של הנכד השלישי של אחותה של הבת של הדוד
של אישתו בנפרד של אבא של אחיו של דודי מדרגה רביעית.
"פלסנט! מה שלומך?"
אני כולי רועד ואותה מעניין שלומי?
"אני בסדר. מה איתך? כבר זמן רב לא נתראינו. איך הבעל,
הילדים?"
הוא זורה לי מלח על הפצעים, בני חזר בתשובה ובעלי הצטרף לכת
דתית של הודים מפקיסטן.
"הם בסדר, אנחנו מדברים כמעט כל שנה, תודה. על מה תרצה שנדבר
תחילה?"
שתיחנק.
היא מנסה לרמוז לי להוציא את הכסף ולהסתלק, אחרת היא תורה לצי
המשאיות השלם הזה לדרוס אותי. חייך! חייך!
"תראי... בעניין הכסף..."
אבוי לי ולנפשי! הוא זכר. אני חייבת להתחמק, אולי הוא לא זוכר
את הסכום.
"כן... תזכיר לי, כמה בדיוק זה היה?"
ושיהיה עם כמה שפחות ספרות, פסיכי אחד.
אולי היא לא זוכרת...ננסה להקטין את הסכום וכך גם את העונש
בסופו.
"למיטב זכרוני, שכבר ראה ימים בהירים יותר, היה מדובר במאה
אלפי דולרים במזומן"
יופי לי! הסנילי הקירח לא זוכר, נשלם ונברח.
"הסכום מוכן אצלי בדיוק"
מה זאת אומרת הסכום מוכן אצלה? היא רוצה לתת לי הלוואה?
"למה את מתכוונת?"
נראה לי שהוא עלה עליי.
"עשר המשאיות שעומדות שם מכילות את הסכום הדרוש"
היא מתכוונת שאם אני לא אספק למשאיות הללו את הסכום הדרוש, היא
תגרום לי להראות כמו אלף שטרות חתוכים.
"תראי, אני נורא מצטער, פשוט שכחתי, ונזכרתי רק לפני כמה
דקות..."
הוא תפס אותי, אני צריכה להתחמק ממנו. מהר, לבדוק איפה השומרים
שלו נמצאים ולברוח.
"איפה אתה רוצה שאני אפרוק את הסחורה?"
אוי לי! המשאיות מכילות חיילים?
"לא, אין צורך בזה, אני אבוא בשקט, אין צורך לעורר מהומה"
אז הוא לא הביא הרבה שומרים. יפה, עכשיו נברח.
"תראה. אין בעיה, הסכום מוכן. רק בוא ותיקח אותו"
היא מפתה אותי אל גוב האריות. אני ממש כבר רץ לשם בעצמי.
"אני מעדיף להישאר כאן"
הממממ, אז יש לו צלפים. מהר, איפה הם?? אה, הנה אחד שם ואחד שם
ועוד שניים בכיוון ההוא על הגשר מוכנים לירות. אני אגיד
למשאיות לחסום להם את שדה הראייה ואז אני בורחת מפה כמו שעוד
לא ברחתי מימיי, חוץ מהפעם ההיא שאתם יודעים מה קרה...
"אין בעיה, אני מביאה את המשאיות"
היא לא עומדת לוותר, הא... טוב, נשתמש אם בתכסיס האחרון בספר -
הציפור.
"אוי לא! תיזהרי! יש ציפור ענקית מאחורייך!"
היה זה יום בהיר למדי, עם שמש והכל. ישבתי לי במין ספסלון קטן
וחיכיתי לבוא השחר כדי ללכת לעבודה ובינתיים ראיתי מחזה די
מוזר, לא משהו שנתקלים בו כל יום: גבר די נאה עם שיער ארוך ישב
בכיכר וכל מה שעלה בדעתו לעשות באותו זמן היה דווקא להתעסק עם
שערו, אופייני לטיפוסים כאלה, אלא שהתברר לי שהוא לא היה כזה
טיפוס בכלל. אחרי כמה דקות של ציפייה והתרגשות מצדו (הסקתי זאת
מהעובדה שהוא חזר כל הזמן על המילים "עכשיו היא תבוא") הגיעה
אישה זקנה, לא שיא היופי ואחריה נסעו שתיים-שלוש מכוניות קטנות
שנשאו עליהן לא פחות ולא יותר מאשר: עופות! כאן באמצע העיר
דווקא עופות. התעניינתי וקירבתי את מבטי מבלי לעורר את חשדם של
הזוג. הם החלו לדבר, וניכר היה שיש ביניהם חיבה גדולה לפי
הצורה בה דיברו. אחרי כמה דקות קצרות של שיחה, נשמעה זעקה
קורעת לב של הגבר "אלוהים! חזיר! רוצה להרעיד את אחורייך!".
שניהם נתפזר לכיוונים מנוגדים ורצו כל עוד נפשם בם. זו אמנם רק
דעתי, אך הייתי אומר לבטח שלא יתראו השניים עוד לעולם, לא אחרי
האסון הכבד שעבר עליהם ביחד.