"אני לא יכול לרצות אותך". במשפט הזה אתה הרחקת אותי ממך מרחק
של כמיליון קילומטר, ממש יכולתי לדמיין את עצמי נשלחת במהירות
מטורפת לקיר, את הכסא שלי עף כמו כסא מפלט. פשוט הבטתי בך,
אמרת שאני חזקה במבטים, וגם לא ידעתי איך לעזאזל אני אמורה
להגיב.
"את אף פעם לא תהיי מאושרת", אמרת בהבעת פנים די מגוכחת. "אני,
מאושרת" לחשתי וניסיתי לחייך. "לא את לא" אתה צעקת, זה תמיד
הטריף אותך שאני לא מתלהטת מהר כמוך, אני לא צועקת, אני לא
קורעת לגזרים ושוברת לרסיסים. "את פשוט תוקעת מבטים" היית אומר
כשכבר לא היית מסוגל להתמודד עם השתיקות שלי.
כמובן שלא היה טעם לענות לזה.
"כמה זמן אני מכיר אותך שירי? אני יודע לקרוא כל מבט, כל הבעה,
תמיד מאוכזבת". יכול להיות שהייתי צריכה להתנצל, אבל לא הרגשתי
צורך להתנצל, "סליחה" נראתה כמו מילה נורא סתמית ומיותרת מול
הדרמה שהתחוללה פה מולי. שתקנו קצת כי זה נראה מתאים, "אתה
נפרד ממני?". לא, לא רציתי להיפרד מעידן אבל אם יש מטרה לכל זה
כדאי שנגיע אליה ומהר. ראיתי אותו נלחם בשקט שהשתרר ומחפש
מילים, בעוד אני ישבתי והקשבתי כי השתיקה הזאת היתה נורא
רועמת.
"כן, אני אוהב אותך, אבל כן" הוא הביט בי מיואש, ולרגע היה
נדמה לי שזה באמת מכאיב לו. "אתה לא הוגן" לחשתי, ועידן שתק.
"אתה לא הוגן" הפעם כבר צעקתי, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הוא
היה המום. "אתה לא יכול לגרום לי להיות מודעת לדברים שאני לא
שולטת בהם". הרגשתי את הדמעות בגרון אבל כלאתי אותן בפנים,
"ומי מאכזב את מי?" המשכתי להטיח בו "אתה נפרד ממני בגלל משהו
שהוא בכלל לא תלוי בי, שהוא מחוץ לשליטתי. אז אל תדבר איתי על
אכזבות, אתה לא מאושר, אתה לא מרוצה". ראיתי שכואב לו
ובכלל לא היה לי איכפת. הלכתי למרפסת כדי לנשום קצת, כשחזרתי
עידן עוד ישב על הפוף שלי בטח מנתח את הכל, מחשב, מסדר. "גם
אני מאכזבת את עצמי".
הפעם הוא באמת לא ידע איך להגיב אז הוא פשוט נתן בי מבט מתנצל,
זה היה ממש מאכזב....