כל האנשים מסביבי נהיו מתכתיים. ככה זה כבר דיי הרבה זמן...
מתכתיים? חסרי רגש, רובוטים, באים, מתקתקים עבודה שצריכים לבצע
ולוחצים על כפתור כיבוי. ככה כל יום. ולי עובר בראש איך הם
יכולים לחיות אם עצמם? מחשבים בעצמם, בתחרות שהחברה יצרה להם,
בהשתתפות הכפויה (בספק) שלהם בתחרות. הם כל כך קרים. ואני לא
רוצה להיות כזאת. אני לא. אני כל כך חושקת בחום מחבק, בתשוקה
שבחיוך ובחיבוקים מחזקים. זה כל כך חסר לי.
אני ריקה במקום להתמלא בחום לוהט. הכל בגללם, הם לא מחלקים את
החום ההוא שבו אני  כל כך חושקת.
אבל יש בי תקווה, כי אני עדיין לא מתכת.
אני כאן, שונה יש בי אור דועך של נר שנגמרת לו השעווה. שעווה
שאפשר לקבל, מאחרים.
יש בי תקווה, אני לא מתכת. רק הלהבה קצת דועכת.