משהו אחז בי אותו לילה. שבתי הביתה שיכור ומועד לא מודע למעשיי
ופשטתי את כסות הפלנל מזרועותיי וזרקתי צמד נעלי בית משובצות
ונפלתי כמת על המיטה. עיניי לא יכלו להיפתח עוד וגושים
צבעוניים של שכרות מתוקה הלמו בפנים עפעפיי בכאב מענג, כל
עצביי המתכווצים ונמתחים מכינים את הגוף המיובש לשינה עמוקה
נטולת חלומות ושי קטן בדמות כאב ראש ואולי גם שלשולים. חושיי
החלו נוטשים אותי באיטיות וחשתי כיצד מוחי רוטט ומכוון עצמו
למצב שינה, רצפי מחשבות מטורפים כאלה שבאים שנייה לפני שנרדמים
רדפו את גופי הישן, טסים באי סדר ברחבי עצביי המנומנמים,
מעקצצים את גופי מבפנים. האם זה מדגדג? האם זה מגרד? האם זה
עוקץ?
רגל ימין התקפלה חיש קל ויד ימין נמשכה בהתאם והחלה לגרד
בעצבנות. וזה זז. אחז בי. כל כולי. צרעת בין-רגע התפשטה על
גופי שרפה את עורי מבפנים בביעבוע וירתה אותי אל מתג האור.
לאחר שהסרתי את בגדיי צפיתי בגופי החשוף והפצוע בצער, בלוטות
אדירות ופועמות לכל אורך רגליי השריריות ובטני השעירה זעקו לכל
חושיי הערים לגרד. הבטתי על המיטה, מיליוני חרקים בלתי נראים
כבר אחזו בה, מטילים ביצים בסדיניי ומחכים לבשר חם אותו יוכלו
לנגוס ולעקוץ ולהרוג בטירוף התופתי שהם מפיצים. הם בטח בכל
הבית כבר. מאיפה הם הגיעו? האם הם אוחזים כבר בארון הבגדים?
תפסתי מהר חולצה ומכנס ולבשתי אותם, כבר לא ידעתי אם הגירוד
הבלתי נפסק ברגליי נבע מהקרציות שחגגו במכנס החדש או מאלה
שהשריצו עצמן על המיטה. רצתי החוצה, עדיין חצי שיכור, רץ-מדדה
ברחבי השכונה המום ועקוץ ומנסה לזכור את הכיוון לבית הוריי.
נפלתי על הספה שם קודר ומסכן ונרדמתי אחרי רבע שעה של שריטות
מאסיביות בעורי המחולל. 'מה אתה עושה כאן?' שאלה אימי ארבע
שעות מאוחר יותר בזמן שחלמתי על טבילת גופי באמבט לבה שצף בין
קרחוני אנטארקטיקה לצד לווייתנים ובתולות-ים ענקיות,
'פרעושים!' מלמלתי מתוך שינתי וניסיתי לחזור לישון. 'אתה רוצה
קפה?' התעקשה בדרכה המיוחדת להרגיז 'לא אני רוצה לישון' השבתי
ושבתי לישון, אך לא אשה כאימי היקרה תוותר כך לאדם במצוקה. היא
ליטפה את כתפי והציעה את עזרתה 'אני אלך למדביר, אתה יודע נו
הבדחן הזה יש לו כל מיני אבקות ונפזר שם בכל החדר שלך ונרסס
ונטביע בכימיקלים ונחנוק בעשן כל חיידק שינסה לתקוף את בני
האומלל' אמרה. הבנתי שכדי להשיג שינה הגונה צריך להפעיל קצת
מאמץ והתרוממתי קצת, משתדל לשמור על עיניי פקוחות ככל האפשר
ולהיות כועס במיוחד 'אבל מה עם הבגדים?! מה עם השטיח?!
הארונות?! הספרים?! אמא, מה יהיה על אוסף דוגמאות הפרווה שלי?'
צעקתי עד כמה שיכלתי לצעוק מבלי להעיר את אבא ונשכבתי עייף
וזועף חזרה על הספה ואמא הבינה והניחה לי. שעה אחר כך הגיעו
מתקיני הכבלים והתחילו לקדוח. הם קדחו כל הבוקר וחלק ניכר
משעות הצהריים והרעש הגיע במלוא עצמתו לכל חדר בו ניסיתי לישון
כהלכה וכל רגע בו לא הצלחתי להירדם היה סיוט מתמיד של גירוד
עמוק ומדמם. חיפשתי שתייה חריפה ברחבי הבית אך לא מצאתי כלום
ונאלצתי להסתפק בסודה. היכולת להירדם פעם נוספת כבר נלקחה ממני
תודות לאנשי הכבלים והפרעושים ואחיי הקטנים ששבו הביתה בדיוק
בזמן להשתלט על כל חדר פנוי בתרועת רמקולים מחרישת אזניים וכל
שנותר לי היה לנסות להתרכז בלא מגרד ולחכות שהטיפול הכימי
המקיף שנערך בביתי יחלוף. לקח לזה שלושה ימים בהם ביתי הצנוע
היה תחת הסגר ונאלצתי לשהות בבית משפחתי, מנוון את המוח מול
הכבלים החדשים ומפטם את גופי בשומן מדושן ואוכל של אמא. בתום
ימי החסד של החרקים שהתבצרו בביתי שבתי ונשמתי מלוא ריאותיי
שעה שנעמדתי מעבר לדלת, טעות שמילאה אותי באויר מצחין ומלא
חומרים מזהמים והורגים חרקים והי אולי גם ממסטלים?
שום דבר כבר לא גירד יותר, אולי חוץ מהכוויות שהחלו להגליד,
אבל משהו אחז בי אותו לילה. את הספה נתתי לידידי הטוב, שיפגוש
גם הוא את הפרעושים. הטלויזיה עמדה מנופצת ליד הפח בחוץ וכל
שאר חפציי, לרוב בגדים, היו טמונים בתוך ארון שהיווה את מקור
הבעירה העיקרי. לא היה צריך הרבה נוזלים דליקים חשבתי אז, נזכר
באדים הכימיים שלבטח עוד הסתובבו באויר החדר והדלקתי שלושה
גפרורים וזרקתי אותם אל הארון ותכולתו ויצאתי מהבית. ליד הדלת
עמד תיק עם דוגמאות פרווה בשלל צבעים ודגמים שהצלחתי להציל
והרמתי אותו מהרצועה והתחלתי לפסוע לכיוון המזבלה. הדירה הריקה
התפוצצה מאחוריי וזו הצמודה לה, ריקה או לא, התפוצצה גם היא.
נזכרתי באדים הכימיים שהסתובבו באויר והגברתי את קצב צעדיי.
ריח של חורף פרח ברוח הלילה והחלטתי לנסות ולישון על ספסל.
מעולם לא ישנתי על ספסל. האויר הקריר הקיף את גופי כשמיכה
ונמתחתי שבע רצון על משטח העץ ששימש לי מזרון. עיניי כבר היו
עצומות ברגע שהנחתי ידי על הספסל וידעתי שסוף-סוף אוכל לישון
בשלווה ובשקט. לפעמים דברים כן מסתדרים לי חשבתי לפני שנרדמתי
לחלוטין שוקע בחלום על חיפושית קטנה חומה, מהסוג שמפליץ חתיכת
נאד מסריח כאמצעי הגנה, תקועה בסיר ענק של פונדו מהביל. שבע
שעות וקצת, זה הכי הרבה שישנתי בשבוע האחרון. שינה מתוקה
ונהדרת וחלפה כל כך מהר. הסתובבתי על גבי ומתחתי זרועותיי
לצדדים הרחק ככל שיכלתי ופקחתי עיניי באושר רק כדי לצפות
בשלשלת יונים נוחתת היישר בתוך עיני הפקוחה לרווחה.