קר לי כל כך. כל הגוף כואב לי, ואני מרגיש את הלשון נהיית
כבדה, מתנפחת. הפה שלי יבש, אני צמא, ורע לי כל כך.
על הקירות השרוטים סימני הציפורניים של האנשים שהיו כאן לפניי.
על הרצפה שלוליות קטנות. לטאות קטנות מרקדות סביבי. לטאה אחת
גדולה מתקרבת אלי, ובעיניה רוע. שאר הלטאות מקיפות אותי מכל
כיוון, מתפתלות, מלחששות, צווחות. אני שומע צרחות. אני מרגיש
את עצמי מתנועע בפראות. אני נוגע בחריצים שעל הקירות, מעמיק
אותם עוד יותר. אני מריח את זה? לא. אני בטח מדמיין! זה לא
יכול להיות. אלוהים! איפה אתה?
בחלון שמעליי מחייך איש לטאה לעברי, ובתנועה מהירה זורק פנימה
את המכל, וסוגר את דלת הפלדה המרושתת. מלמעלה הוא מציץ בי,
וחושף כלפי את ניביו בחיוך נוראי. האוויר נהיה כחלחל, הריח כבד
מנשוא. אני רואה את הכל מסתובב סביב. לטאות קטנות מקפצות על
גופי, חלקן קורעות את בשרי, נוברות בקרביי. הריח הזה, הצרחות,
הריאות הולכות ונהיות... הולכות ונהיות כבדות יותר... הנשימה
כואבת, ואיטית כל כך. כל גופי משווע לאוויר צח. אני מתחיל
להשתולל, אני צורח, וכל האנשים שמסביבי... מה? מתי הם הגיעו
הנה? זה אנשים? זה לטאות? אלוהים איזה מן משחק זה? מי יכול
להמציא משחק חולני שכזה? אני שונא אותך!!! אני רוצה לחיות,
רוצה לראות את הילדים שלי משחקים בפארק, את אשתי שרק לפני כמה
שעות ראיתי מוטלת מתה בקצה הכביש. אני רוצה לחיות אלוהים.
אנשים-לטאות, כולם מסתחררים סביבי, קורעים את גופי, ממלאים את
חלל החדר בצרחות לא אנושיות.
אני שוכב בשקט. עיניי כבר כבדות. אבל אף על פי שאינני יכול כבר
לפתוח אותן, אני רואה מה קורה סביבי. נשמות מסתחררות כמו
במערבולת, עפות החוצה דרך הדלת המסורגת. הנשמה שלי מצטרפת
למחול המוות.
אלוהים אתה צודק, כרגיל, אני לא רוצה לחיות בעולם כזה. חסד
עשית עמי, אלוהים.