חברה ממש טובה שלי מתה.

אבל זה לא עצוב או משהו כזה. כאילו, זה לא שזה לא עצוב כי לא
אהבנו אותה, כי ברור שאהבנו אותה. אם לא הייתי אוהב אותה היא
לא הייתה חברה שלי.

היא לקחה שלוק של פטל, ופטל כידוע מסרטן, והיא מתה. קראו לה
א'. נו, ברור שלא קראו לה באמת "א'", שזה רק האות הראשונה של
השם שלה. אבל מצד שני זה לא שהשם המלא שלה שמור אצלי, ואני
מגלה לכם רק את האות הראשונה, אלא שזה כל מה שאני יודע. היא לא
הסכימה לגלות לי את השאר. פסיכית.

זה לא עצוב, לא כי לא אהבנו את א', אלא מסיבה אחרת. זה לא עצוב
פשוט כי היא לא באמת מתה. כלומר היא כן מתה, אבל לא במובן שאתם
חושבים שהיא מתה. היא לא בקבר, וגם לא באגרטל של עפר, וגם לא
על איזה צלב ולא שום פתרון יצירתי אחר שאפשר להעלות. היא נושמת
ובריאה, ברוך-השם, עד מאה ועשרים. בריאה, פיזית לפחות.

ככה א' מדברת, מאז שאני מכיר אותה. כל מי שמעצבן אותה, מתעלם
ממנה, עושה משהו מגעיל, או סתם דורש את זה, מבחינתה מת. ככה,
על המקום. בדרך-כלל שעת הפטירה היא כאשר מתעניין צד שלישי
בשלום הקורבן. "מה שלום מירי?" "מתה." נסיבות המוות משתנות,
לעיתים תלויות באדם או במצב, לעיתים רנדומליות. שיגעון.

לעיתים זה קצת מפחיד. קריפי כזה. בפעם הראשונה שנפגשנו, א'
ואני, היא אמרה לי שאמא שלה מתה. ככה, עם חיוך, התבדחה על זה.
אני לא האדם הכי תמים בעולם, אבל לך תגיד למישהי שאתה לא מאמין
לה שאמא שלה מתה. לא נעים. בסוף, כמובן, אמא שלה לא באמת מתה,
רק ריב קל סביב צביעת שיער. וככה היא הולכת וקוטלת את אמא שלה.
לא-נורמלית, הבחורה הזאת.

עם הזמן מתרגלים. התעניינתי בשלום חברה שלה, שזמן רב לא ראיתי.
אלא מה? היא מתה. דרס אותה טרקטור. מה לעזאזל היא עשתה ליד
טרקטור? משיכה בכתפיים. אני לא מאמין לה? איזה מעליב. איזה
מגעיל אני, היא מתה ואני ככה מסתלבט עליה? לא יפה, לא לעניין
בכלל. ואני, למרות שאני יודע כבר שאף אחד פה לא מת, במקרה
הגרוע רק קצת נזלת או ברוגז, לא נעים לי מהחברה שלי א'.
מטורפת.

אני ממש מת עליה, שלא תבינו לא נכון. רק מה, כנראה שחסר לה
איזה בורג או משהו. היא גם רוסייה, בעצם, אז זה לא ממש מפתיע.
אבל בכל זאת. כמו שאומרים, מסובבת על הראש.

בשנתיים האחרונות נהרגו יותר מאלף פלשתינאים ויותר משלוש-מאות
ישראלים. רבים משניהם ילדים. אדם ממוצע מאבד במשך ימי חייו מעל
חמישים אנשים שהכיר. ילד ממוצע זוכה לראות עד גיל שש מעל
לשבעים אלף מקרי רצח בטלוויזיה. כל אחד צריך בסוף למות. המוות
הוא בכל מקום, בכל זמן, לכל אחד. מי שלוקח את זה קשה ישתגע.
החברה הזאת שלי הפסיכית, א', אולי היחידה שלוקחת את הכל
בפרופורציה נכונה. כמו שאומר מונטי פייטון, החיים הם אבסורד,
המוות הוא המילה האחרונה. אז אולי כדאי לכולנו קצת לקחת את הכל
בפרופורציה ובקלות, גם את המוות, כמו שאומרת החברה שלי א'.
שעכשיו היא מתה, וחבל, כי היא הייתה אחד האנשים הנורמלים
היחידים שהכרתי.