היא ילדה ריקנית בתוכה, חלולה, חסרת מילים, סגורה...
היא אף פעם לא מדברת, היא רק שותקת, יש לה בכלל קול?

אני כל הזמן מדברת אליך, ואת אף פעם לא עונה, את אף פעם לא
מקשיבה, את אף פעם לא מבינה, את כל כך סגורה, את נבוכה? אולי
את בוכה?
אני רוצה שתקשיבי, אני רוצה לשמוע אותך, את הקול שלך, את הבכי
שלך.
הפנים שלך מראות עצבות משתקת, אני תמיד חושבת שאת נמצאת בבועה
שלך, ושהבועה הגדולה שכרכת סביבך בחיים לא תתפוצץ, אולי זה
בגלל שאת בחיים לא תתני לה?
למה את לא מוכנה, למה את כל כך בודדה? אני עשיתי משהו, קיללתי,
צעקתי, הרבצתי?
אני לא עשיתי שום דבר, אני גם רק שתקתי, הכנסת אותי ביחד איתך
לעולם בודד ומסוכן, עולם אכזר וקר, למה עשית את זה? למה עשית
לי את זה? את כל כך רעה, אולי מגיע לך להיות בודדה...
את אף פעם לא מקשיבה, אף פעם לא מבינה, ואפילו, אף פעם לא
מנסה...
אני לא אנסה לעזור לך, זה כבר לא מגיע לך, פעם חשבתי, חשבתי
שאני עוד אצליח, אני אוציא אותך מהבועה הזאת שלך, הבועה
המפחידה הזאת שלך, אבל את לא מרשה לי, את צועקת עליי, גם אם אף
פעם לא שמעתי אותך, לא את הקול שלך, לא את הבכי שלך, אף פעם לא
שמעתי אותך...
אני לא מבינה אותך, מה את עושה פה? מה את עושה לעצמך? אני לא
מבינה אותך, לא משנה כמה אני מנסה או אנסה, לא משנה מה אני
עושה, את לא מבינה...
אני אוהבת אותך, אני תמיד איתך, את תמיד תהיי איתי? את תמיד
תהיי שלי? אני לא חושבת שכן, את לא תאהבי אותי, את תמיד תרחיקי
אותי, למה את עושה את זה? את אוהבת להכאיב לי? את אוהבת לאמלל
אותי? כי את בסוף תמיד מצליחה, אבל אני אף פעם לא מפסיקה, אני
תמיד אהיה כאן לעזרה... אז את פשוט, את פשוט חייבת לנסות, לא
בשביל אמא, לא בשביל אבא, ובטח לא בשבילי, אלא בשביל עצמך,
למען עצמך, אף אחד לא יכול לחיות ככה, זה הורג אותך לאט
לאט...
את שומרת על עצמך כל כל טוב, אבל ביחד עם זה כל כך רע, זה לא
טוב להיות לבד, את נראית כל כך בודדה, אני מרגישה אותך, אני
רואה אותך, יום יום מול המראה...