"השמש התחילה לשקוע במערב, זורקת פסים ורודים, כתומים וסגולים
על העננים. תוך כדי הליכה עברה לו בראש המחשבה שלעולם,ולא חשוב
כמה יתאמץ, לא יוכל להעביר את המראות האלו אל הבד. שאפילו אם
יצייר אותם במדוייק,הם יראו כמו חלק מאגדה ולא כמו משהו שקורה
באמת. הוא תהה כמה זמן ייקח לצבעים האלו להתקדר. לשמש להעלם.
לעננים להסתיר את הירח. מולו המדבר המשיך בשלו-קילומטרים
ארוכים של חולות וסלעים. המרחבים הכי רחבים, הכי עמוקים. הכי
שלווים. הוא סידר את כתפיות התרמיל על הכתפיים ועצר לבחון היכן
הוא. מבט חטוף גילה לו שההליכה הנינוחה עומדת להסתיים ושעליו
להתחיל לטפס אל ראש המצוק. הוא נאנח, מזכיר לעצמו למה הגיע
לכאן בכלל. למה אסור לו להתייאש עכשיו. עוד יומיים. עוד
שלושה."

      השמש תתחיל לשקוע במערב. זורקת פסים ורודים  כתומים
וסגולים על העננים. תוך כדי קריאה תעבור לה בראש ההבנה שלעולם,
ולא חשוב כמה תתאמץ, לא תוכל שוב להרגיש כל כך שלווה ובטוחה
כמו ברגעים אלו ממש. היא תעביר דף. "נגמר הפרק. בוא נלך".
בשקט, הם יקפלו את השמיכה הצבעונית, יעבירו את הסימניה הכסופה
למקום בו יפסיקו, ויעזבו בדממה  את החוף. בדרך חזרה במכונית
היא תפתח שוב את הספר,ותמשיך להקריא בקול.
 
    זה יתחיל לגמרי בטעות. יום אחד היא תחכה בתור לביטוח
לאומי, תתהה איך לעזאזל היא מוצאת את עצמה במקום ההוא, ואיך
לעזאזל קורה שחוץ ממנה, אף אחד לא נראה כאילו הוא דובר עברית.
אז היא תשלוף את הספר שקנתה כמה רגעים קודם, ותתחיל לקרוא.
מאחוריה היא תשמע פתאום מישהו שישאל אם הוא יוכל להצטרף, והיא,
שתשתעשע מהרעיון תתחיל לספר לו מההתחלה. זה בסדר, גם ככה היא
לא תספיק להתקדם יותר מדי.
בסוף יגיע תורה. בזריזות היא תלך אל הפקידה העייפה ותמלא את כל
ערימת-הטפסים-הכמעט-לא-נגמרת שתקבל.
רגע אחרי שתסיים ורגע לפני שתחלוף על פני המאבטח, הוא יפנה
אליה בפרצוף רציני שינסה להסתיר חיוך משועשע. "את לא באמת
חושבת שזה בסדר להשאיר אותי במתח כזה, נכון?" היא באמת לא
תחשוב שזה בסדר, ולכן תבטיח לא להמשיך לקרוא לבד.
תחכה איתו עד שיגיע תורו (בסך הכל חמישה מספרים אחריה. והיא
תחשוב שדווקא עובדים די מהר שם, בביטוח הלאומי), ועד שהוא ימלא
את כל ערימת-הטפסים-הכמעט-לא-נגמרת שיקבל.  

      וככה זה ימשך כמעט חודשיים. כל פעם שיפגשו, היא תצטנף
לה בצמוד אליו, תתכרבל, ותפתח את הספר בנקודה בה עצרו. והיא
תחשוב כמה זה מוזר.והיא תחשוב שהיא אף פעם לא נהנתה ככה מספר.
והיא תדע שזאת הדרך הנכונה לקרוא משהו שאוהבים. כשיד מלטפת לך
את השיער, וברגעי המתח יש אל מי להצמד, וברגעי היופי נשיקה
קטנה מרפרפת לה על המצח.
והם לא יצטרכו שום דבר מעבר. והיא לא תדע עליו כמעט כלום. והיא
גם לא תשאל.
      וכשיעברו כמעט חודשיים, והיא תגלה שהאביר בסיפור כמעט
מצא את האבירה שלו, היא לא תדע מה לעשות.

אולי היא תלך למשרד הרישוי.