היום אני עצבנית במיוחד.
המערכת הקטנה, האהובה עלי כל-כך, שבקה חיים, ונדמה שגם אני.
ימים ארוכים של חופש ואיני עושה דבר. "חירות היא עבדות" קראתי
פעם איפהשהוא... ועכשיו- ממחזרת ספרים שמעלים אבק על המדף
בחדרי ולוחצת על ה-ON בשלט בציפייה שכולה תקווה, כאישה לאחר
לידה הרוצה לראות ולאחוז את תינוקה, ואילו התינוק שלי מת.
אני מכניסה את הדיסקים האהובים עלי.
מפעילה, לוחצת, מסובבת והצג מתעקש, "NO CD" הוא כותב, ואני
בוכה בזעם, מטיחה אריזות פלסטיק זו בזו ובאותה מערכת סוררת
השובתת כעת כשאני זקוקה לה יותר מכל. למה זה, שמערכות סטריאו,
כאנשים, נוטשות אותי בעת צרה?
מנסה לשכנע את אמא ואבא, לתת לי להעביר את ה-AIWA הנוצצת
מהסלון אל חדרי, שם לא אטריד אף אחד שדחוף לו לצפות בחדשות
בדיוק כשאני שומעת איזה סיקסטיז טוב...
ועכשיו אוזל זוג הבטריות היחיד שנותר לי בדיסקמן ואני חשה
נטושה ועזובה ועלובה מתמיד וחושבת אולי אכבה את האור ואשכב על
הגב (כדי שהאוזניות לא יכאיבו) ואקשיב לדיסק המתעוות תחת מרותן
של סוללות חלשות ואזיל דמעה או שתיים, ואולי אף יותר, ואנסה
להירדם לפני שתיגמר לי המוזיקה.