את נכנסת הביתה, מניחה לדלת להיטרק מאחורייך, זורקת את התיק על
הרצפה, מניחה את המחט על התקליט בפטיפון, ונזרקת על הספה,
מותשת. עוד יום עבר. הצלילים המוכרים, המדהימים של  "hotel
California" ממלאים את החדר. את מתחילה להתלבט אם ומה את רוצה
לאכול. מקשיבה לשיר. מגיעה למסקנה שאין שום דבר שבא לך לאכול,
ובכלל המחשבה על אכילה נראית לך מיותרת למדי כרגע. בוהה
באוויר, טובעת במוזיקה. "you can check out any time you like,
but you can never leave", שרים לך ה - eagles , ואת כל כך
מזדהה. זה המשפט שלך בשבוע האחרון. המשפט שמלווה אותך כל הזמן,
וגורם לך לשמוע את השיר הזה שוב ושוב. המשפט שמתאר במדויק את
מה שאת מרגישה, את מה שעובר עלייך.

הרי את לא באמת חשבת שהצלחת לעזוב, להשתחרר מכל הדיכאונות
והכאב. המקסימום שיכולת לעשות היה להעמיד פנים שעשית את זה,
ולברוח, ובמשך תקופה קצרה, הצלחת. העמדת הפנים שלך הייתה כל כך
מוצלחת שהיא כמעט והצליחה להוליך גם אותך שולל. אבל מה שבאמת
עשית בחודש האחרון היה לברוח. העסקת את עצמך, מילאת כל שניה
פנויה, לא השארת לעצמך אפילו טיפה זמן כדי לנשום. התשת את עצמך
עד כדי כך שבכל לילה צנחת מעולפת למחצה על המיטה. העיקר לא
להעביר שעות בניסיון להירדם. העיקר לו להגיע למצב בו יש לך זמן
לחשוב. את רצת, ועשית, והלכת, ודיברת, וברחת, וזה עבד טוב
למדי, עד לרגע שבו תפסת שזה מה שאת עושה. מאותו רגע כבר לא
היית מסוגלת לברוח, מעצמך.
ועכשיו, הכל חוזר אלייך. הכאב, הדיכאונות, המשחקים האובססיבים
עם כל חפץ חד שנמצא בהישג יד, ההרעבה העצמית, ונדודי השינה..
הכאב שוב השתלט עלייך, ועכשיו את כבר כולה  לנסות ולהחביא את
הרגשות האלה בתוכך, כי גם כשהצלחת כביכול להעמיד פנים, איפה
שהוא בפנים, תמיד ידעת שזו בסך הכל הפוגה זמנית, כי לעזוב
לתמיד את אף פעם לא יכולה.

פתאום את שמה לב  לזה שהשתרר שקט בחדר. התקליט נגמר. שוב טבעת
במחשבות, את כבר לא מצליחה להימנע מזה. את קמה. בזבזת מספיק
זמן במנוחה. בטוח יש משהו, או למעשה מליון ואחד דברים, שאת
עדיין צריכה להספיק לעשות היום. גם אם את כבר יודעת שאת לא
מסוגלת לברוח, את עדיין יכולה להמשיך, ולהעמיד פנים שאת מנסה.