בעיניים עצומות מסננת את הדמעות
בעיניים עיוורות משוטטת בלי להותיר עקבות
בזריחה, בשקיעה גופי נמשך בסערה
בגשמים, בסופות גופי ספוג ממכות.
סימנים נעלמים, גם בגוף, גם עם השנים.
הנפש מסתירה, הגוף סופג; הלב מרגיע - הכל נעלם
הלב לא שוכח, לרוב הוא סולח,
לא מסוגל לעצור מעוצמת הכפור
והכל כבר רגוע, והכל כבר שומם, הכל כבר רגיל - האם להאמין?
פתרונות מעורפלים, תשובות לא מקבלים.
והאם עכשיו טוב? והאם זה כך יישאר?
זאת לא אדע, רק העתיד יגלה.
והפרח שלי לא מושקה, כנראה בגלל הבצורת.
הפרח שלי נובל, אולי גם הוא לא רוצה לחיות יותר |
