New Stage - Go To Main Page

דייב דנ
/
אין בי כח עוד

"וילך שמואל הרמתה ושאול עלה אל ביתו גבעת שאול" (שמואל טו)
"איני יכל עוד" (מנחם בגין)


היה זה בוקר רגיל בשנת תשנ"ב, אדון ססובר התעורר בכבדות, מחלת
הפרקים ממנה סבל הפריעה לו בשנתו. הוא ירד מהמיטה וחיפש אחר
מקלו, הוא נעל את נעלי הבית החומות אשר המתינו דרך קבע תחת
מיטתו. זה זמן רב שקשה עליו שנתו, זו לא מחלת הפרקים אשר
מכבידה עליו אלה חלומות חוזרים ונשנים אשר טורפים את שנתו. הוא
פסע החוצה אל הגן אשר ניטע אל מול ביתו במשעול רחל המשוררת, שם
ישבו זה מכבר אדון בראזני וגברת כהן ושיחקו להם קלפים. שני
חתולים אדמוניים שכבו להם בכניסה לביתו נהנים מזיו פניה של קרן
שמש חורפית, אדון ססובר פסע בזהירות נשען על מקלו לעבר הספסל
בגן, נדמה כי טל הבוקר שטף את הגן הבאר שבעי מאבק המדבר, וקרני
השמש נצצו להם בין עלי העצים. אדון ססובר פנה וישב לצידו של
בראזני, בראזני הוא לחש, "בראזני הוא בא, הוא בא", אדון ססובר
הגביר את קולו. "הס, הס, לחש לו בראזני אני מנצח" הוא הניח על
השולחן סדרה של מספרים עולים, "אני לוקח את הקלף שלח, ומניח
סדרה נוספת" הוא אמר לגברת כהן, אסף אליו חמש תלתן והניח סדרה
של שלוש חמישיות, "אה, הא, ניצחתי אותך". "בראזני הוא בא,
ראיתי אותו אתמול בחלום" לחש אדון ססובר, "שוב אותם חלומות
ישנים שלך, כבר חמש שנים שאתה מספר לי על החלום הזה" ענה לו
בראזני, "הפעם זה היה שונה, הפעם ראיתי אותו, הוא היה משם,
ראיתי אותו עם הכובע ברט הזה שלו, הוא הגיע אלי לחדר, ישבתי שם
מביט בדלתות הנעולות, בחדר העגול, הוא פתח דלת אחת, הרים את
מבטו אלי ואמר לי בשפה זרה 'אין סיכוי ששנינו נצא חיים מכאן',
ואז הוא יצא מדלת אחרת הביט בי שוב, יישר את הברט הזה שלו,
ולחש לי שוב את המשפט הזה שלו 'אין סיכוי ששנינו נצא חיים
מכאן'".

ג'ון הינקלי היה על המטוס בדרכו לארץ ישראל, ארבעים שנה הוא
חיכה לרגע הזה הרגע בו הוא יתפוס את הטרוריסט המפורסם ביותר
בממלכה המאוחדת, הוא הרגיש את ההתרגשות במורד גבו המזדקן, בשעה
שגלגלי המטוס נגעו בקרקע. היו שנים שהוא חשב שהוא הצליח לחמוק
ממנו, עד לאותו בוקר בו הוא פתח את עיתון הטיימס הלונדוני,
וקרא על טקס חנוכת מרכז יום לקשיש בבאר שבע, תרומת קהילת יהודי
לונדון, ושם במרכז המעגל, אמנם מבוגר יותר חובש משקפיים ונשען
על מקל, אבל למרות כל אותם שנים שעברו לא ניתן היה לטעות, זה
היה אדון ססובר. ברגע הראשון הוא חשב להרים את הטלפון ולצלצל
לשרותים החשאיים, אבל אז הוא נזכר כי עברו ארבעים שנה ואין לו
מישהו בבולשת עליו יוכל לסמוך שיבצע את המשימה כראוי, הוא הבין
כי הוא היחידי אשר מסוגל היום לסגור את אותו מעגל של טרור שהחל
לפני זמן כה רב. את הדרך לבאר שבע הוא עשה ברכבת מתכנן לפרטים
את משימתו, מתעלם מהנוף העירוני אשר השתנה בכל אותם שנים
שעברו,כיצד הוא מגיע למרכז מוודא כי אכן זהו האדם, ואז לאחר
מכן יורה בו במקום. היה צריך להיזהר מאוד באת ביצוע משימה מסוג
זה, ג'ון הינקלי לא היה רוצח, הוא היה נציג הכתר בארץ ישראל
היה עליו לוודא כי אכן מדובר בטרוריסט ולא בזקן תמים.

היה זה חדר בעל קירות עגולים, במרכז החדר ניצבה לה כורסה רכה,
מסוג הכורסאות שהיית יושב בתוכם ומניח את ידך על דפנות הכורסה
למען לא תשקע, מסוג הכורסאות שהיו מופיעות בזמנו בצילומים
משפחתיים, אדם מבוגר בעל חזות מכובדת יושב בכורסה ולצידו עומדת
אשתו תומכת בו, כזה הוא היה עד שאשתו נפטרה לה, משאירה אותו
נתמך במקל שוקע אט אט בכורסה, בחדר היו חמש דלתות נעולות,
דלתות עץ חום כבדות ובהם היה נעוץ מפתח, בחלומו הוא אף פעם לא
קם לבדוק מה נמצא מאחורי הדלתות מפחד להתמודד עם הגורל
שמאחוריהם, עד לאותו הלילה בו הזר הגיע, הזר יצא מאחת הדלתות
יישר את כובע הברט ואמר לו "אין סיכוי ששנינו נצא חיים מכאן",
"ווס?" הוא שאל אותו, הזר הביט בו ואמר, שתי דלתות מובילות
למוות, שתיים לחיים ואחת, אחת תחזיר אותנו חזרה לכאן, הזר פתח
דלת אחת וחזר מייד דרך דלת אחרת, דלת שתפתח תיסגר לעד, רק אחד
מאיתנו יצא מכאן חי. אדון ססובר הביט בו שניהם דיברו בשפות
זרות אבל הם הבינו אחד את השני, נדמה כי גורלם קשור איש בגורל
רעהו.

ג'ון הינקלי זיהה את הגן אשר הופיע בצילום הישן אותו נסע בדש
בגדו, הוא הביט בזקן היושב שם מקלו בין רגליו, כאלו ממתין לו,
לרגליו ישבו שני חתולים אדמוניים משתעשעים בקרני שמש אחרונות,
הוא ניגש לזקן בצעד מהיר, ביד אחת אוחז בגבו ובשנייה מסדר את
כובע הברט "טייק דיס קאט אווי!" הוא הצביע בידו על החתולים,
"ווס? קמ זיצ" אדון ססובר סימן לו לשבת לצידו, החתולים עצרו
ממשחקם, ונמלטו לפינה אחרת של הגן, "הרבה שנים עברו" התחיל
אדון ססובר "כן, הרבה שנים חיכיתי לך חשבתי שכבר לא תגיע", הוא
לקח נשימה עמוקה והמשיך בדבריו "אתה יודע אשתי נפטרה זה
מכבר?", "לא, לא שמעתי אני מצטער לשמוע" העיר בכנות ג'ון
הינקלי, למתבונן מהצד הם נראו כצמד זקנים הנחים מעמל חייהם,
ביד רטובה מזיעה הוא ליטף אקדח בראונינג ישן שנח במכנסיו,
"מעולם לא שכחתי אותך ססובר, מעולם לא הצלחתי לשכוח, גם אחרי
כל כך הרבה שנים", אדון ססובר העביר את המקל לצידו ונעמד
בכבדות  "מה מסתתר מאחורי הדלת סרגנ'ט ג'ון?". ג'ון הינקלי
נעמד מולו, מביט בו, שני גברים זקנים, האחד נשען על מקל השני
אוחז בגבו עומדים באמצע גן עירוני, לפתע האחד שולף אקדח ישן,
השני מרים את מקלו כדי להתגונן, שום קול לא נשמע, שני חתולים
אדמוניים רודפים זה אחרי זנבו של זה, "מה מסתתר מאחורי הדלת
סרגנ'ט ג'ון, הרי הסיכויים למוות או לחיים שווים הם, דלת אשר
תיפתח תיסגר לעד", ג'ון הינקלי הרים את ידו, ישר את מבטו, דורך
את האקדח הישן. אדון ססובר מוריד את המקל נשען עליו בכבדות,
מביט על היד האוחזת באקדח, מחכה לדלת אשר תיפתח, אך שום קול לא
נשמע. סרג'נט ג'ון הביט באקדח הישן , החזיר את מבטו לססובר
הנשען בכבדות על מקלו, והשליך ארצה את האקדח "קמ" הוא אמר ועצר
לחשוב לשניה, "זה זמן לפתוח דלת". בשמש בין הערביים שירדה על
הגן, שני גברים זקנים פסעו להם אל עבר המרכז, האחד גורר את
רגליו נשען על מקל והאחר חבוש כובע ברט, שני חתולים אדמוניים
נמנמו להם תחת ספסל שניצב במרכז הגן.


...שתי דלתות מובילות למוות, שתיים לחיים ואחת, אחת תחזיר
אותנו חזרה לכאן, הזר פתח דלת אחת וחזר מייד דרך דלת אחרת, דלת
שתפתח תיסגר לעד...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/2/03 2:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דייב דנ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה