בסביבות שש אחרי הצהריים נשבר השרב ורוח קרירה החלה מנשבת
ברחובות באר שבע. בדיוק יצאתי מהקניון, זה שליד התחנה המרכזית,
מלווה בעידו ומיכל, לא מיכל הג'ינג'ית שגרה איתי בדירה, מיכל
החברה של עידו. הסתובבנו שם שעתיים, קניות ראשונות של חולצות
קצרות לכבוד הקיץ שתקף אותנו באכזריות בסופו של חודש מרץ.
אפילו פסח עוד לא היה כדי לבשר את בוא האביב, וכבר מצאנו את
עצמנו מתבשלים ב 37 מעלות בצל, וקשה למצוא צל באזור הזה.
הצעתי שנלך ברגל, ושניה אחרי שיצאו מפי המילים רציתי להוריד
לעצמי סטירה מצלצלת על הלחי, מה לעזאזל אני חושב לעצמי? ללכת
ברגל? זה כמעט כמו לעשות כושר, ואני, שהייתי כל כך גאה בכך
שכבר שנתיים אני הסטודנט היחיד פה שכף רגלו לא דרכה בחדר כושר,
מציע הצעה כל כך מטופשת ומסוכנת. למזלי, מיכל הייתה סנטימטר
משמאלי, ואחרי שהקפיאה אותי במבט מזרה אימים, הודיעה שמבחינתה
אנחנו יכולים ללכת ברגל עד תל אביב, היא חוזרת באוטובוס.
הצנעתי את אנחת הרווחה שהתעקשה לפרוץ מחזי והוצאתי את הארנק.
תורי לשלם, בדרך לקניון עידו שילם, אחרי כמובן שרב עם נהג
המונית שהופתע מזה שביקשנו להפעיל מונה. הופתע אמרתי? יותר
נכון נעלב עד עמקי נשמתו וקיבל את זה כעוד צעד אשכנזי כנגד
העדה הספרדית.

עלינו לאוטובוס, החלטנו שפעמיים מונית באותו יום זו בורגנות
שממש לא מתאימה לסטודנטיאליות שלנו, כמובן שלקח לנו קצת פחות
מדקה של עמידה בין עגלת תינוק לעגלת קניות וילד קטן נטול הורה
בין הרגליים, ורצינו לקפוץ מהחלון ולחטוף מונית, עם או בלי
מונה, אבל עם מזגן. ירדנו תחנה אחת לפני האחרונה, למה? כי
מיכל, ההיפוכונדרית הקטנה שלנו הרגישה בחילה. הלכנו ברגל את
המטרים הנותרים, נהנים מהרוח, צועדים עם פה פתוח, מנסים לספוג
כמה שיותר מההקלה של סוף שרב והכנה לגיהינום הבא. הגענו לבניין
שלי, עידו נזכר שהוא צריך את המחברת שלו בהסתברות וליווה אותי
עד לבניין. מתחת לבנין הייתה התקהלות גדולה של אנשים, אנשים
שעמדו במעגל כך שאי אפשר היה לראות מה מתרחש במרכזו, חוץ מזה
גם ממש לא עניין אותי מה שקורה שם וחלמתי כבר על המקלחת
והשרוול הדקיק שאני הולך ללבוש מול הטלוויזיה, שקיוויתי שלא
תחטוף את אחת הקריזות שלה, ותסכים להידלק בטוב, ולא עם כמה
מכות קרטה מיומנות לשכנוע.

עליתי בעצלתיים במדרגות, מתעלם מהסימנים השחורים על הקירות
שהשאירו האופניים של מארק, השותף השלישי לדירה, הסימנים
שהתעקשנו שוב ושוב בפני משה מהוועד, שממש לא קשורים אלינו.
הגעתי לדלת, קומה רביעית, פתחתי את הארנק ולא הוצאתי משם את
המפתח. למה לא? כי הם לא היו עלי, כוס אמא שלי, שוב, אני לא
מאמין, אני פשוט לא לומד. עידו למזלי ולמזלו לא פצה פה והחליט
לשמור על זכות השתיקה, לא יודע אם זה היה מתוך התחשבות במצבי
השביר, או שפשוט לא היה לו משהו לומר. דפקתי בדלת, צלצלתי
בפעמון, בעטתי בדלת, צלצלתי שוב בפעמון. נדה, גורנישט, כלום,
חוץ מלאנצ', החתולה שלי, אין קול ואין עונה. הייתי צעד קטן
לפני ביצוע התאבדות, ואיך שחשבתי על זה, עשיתי אחד ועוד אחד.
הסתובבתי על רגל אחת ודילגתי על המדרגות בדרכי למטה. שם, אפשר
כבר היה לראות אמבולנס חונה עם אורות מהבהבים שעומד ליד קהל
האנשים. נכנסתי ביניהם, מפלס בכוח דרך בין כל הגופות המיוזעים
אל מרכז העניינים. שם, ממש כמו שניחשתי, ראיתי את מיכל,
הג'ינג'ית הפעם, שוכבת על גג של פולקסווגן חיפושית. שוב היא
קפצה, מה יהיה איתה? התקרבתי אליה, ראיתי שהיא נושמת ומצליחה
גם לשוחח עם הפרמדיק שרכן מעליה. הצגתי את עצמי כשותפה לדירה,
התקרבתי עוד יותר והכנסתי יד לכיס האחורי של מכנסיה. מזל,
בפנים היה המפתח, הוצאתי אותו ועליתי חזרה לדירה. לפני שנכנסתי
להתקלח הדלקתי את הדוד, שרב או לא שרב, תמיד אחרי ניסיון
התאבדות היא עושה אמבטיה של שעה לפחות, אז לפחות שהמיים יהיו
חמים.

למיכל ועידו, הבטחתי וקיימתי...