נירוונה נולדה עם משאלת מוות.
בהיוולדה, האחיות כולן התפעלו מההילה הקורנת מסביב ליופי
שבורכה בו, העדיפו להתעלם מהרשפים מלאי העצב שברקו מעיניה
התכולות.
כך גם הוריה.

בהגיעה לגיל 8 חודשים, כאשר רק החלה לזחול, הייתה דופקת את
ראשה בברוטאליות על מרצפות הקרמיקה הנוקשות, בתקווה מוצפנת
להיווצרות של סדק בלתי הפיך בגולגולת.
כזה שיביא לבואה של החסידה שתאסוף אותה מכאן בטרמפ אקראי.
אותה החסידה האגדית שהביאה אותה לעריסה נוטפת ריח של טלק, עם
כרטיס וואן וואי טיקט, בלי התחשבות מינימלית ברצון חסר-המשמעות
שלה.
אמאבא החליטו לייחס לכך משמעות של חלק חיוני לתהליך ההתפתחות.


כשנרשמה לגן שרה, לראשונה גילתה נירוונה את השוני בינה לבין
שאר הילדים. כאשר כל בני גילה העדיפו לצייר בית מגודר ודקלים
שטופי שמש, היא מצאה את עצמה נמשכת לציורי גולגלות סדוקות (כמו
זאת שניסתה לייצר לעצמה בגיל 8 חודשים), שלדים מדממים, מפלצות
תאוות למות האדם.
הציור היה האמצעי היחידי שאפשר לה להתייחד עם השונות שרקם ילד
האופל שגר בנבכי נשמתה, חי ובעט בה כעובר טהור ותמים..
האאוטסיידריות שקרתה מסביבה קורי בדידות מסורבלים, תסכלה אותה
עד לכדי ייאוש נוראי, שעדיין לא הייתה מודעת אליו במלואו.
אבל בהחלט מודעת חלקית.
מספיק מודעת בשביל ללכת מדיי ערב לישון עם כרית המכסה את פניה
המיופחות, במטרה להיחנק במהלך השינה, לא להתעורר שוב אי-פעם
לגן שרה המעוות.

ביה"ס, גם לא שפך אור על מהות קיומה האומלל של נירוונה.
מאז שהצהירה בשיעור תורה שהיא אינה מאמינה בקיומו של אלוהים,
ושגם אם הוא קיים היא בכלל בכלל לא אוהבת אותו, כי הוא איש רע,
כל הילדים שנאו אותה.. נהגו להציק לה בהפסקות ברפיטציה,
"מכשפה!" היו מטיחים בה בלעג בכל הזדמנות אפשרית.
זה לא שהפריע לה להקרא מכשפה, להפך. היא הייתה רוצחת בשביל
אבקת קסם דקיקה שתהפוך את אותם הילדים לחד-ראשים מכווצים,
מעוטרים בפצעים ממוגלים.
אך לא הייתה לנירוונה אבקה שכזו, והיא לא הייתה יכולה להמשיך
ולהתעלם מהשנאה שתחמה אותה בקו-קוים ברורים. "אימא, אבא, אני
מרגישה שאני לא יכולה לאהוב ולהקשר לאף אחד בכל העולם.. חוץ
מלקורט (החתול של נירוונה), רק את קורט אני אוהבת.." פנתה
אליהם,
"ואותנו?"
-שתיקה צורמת בחלל החדר-.

הפסיכיאטר אליו נשלחה לאבחון, אמר לה לצייר כמה ציורים,
נירוונה הייתה מאושרת. היא עיטרה את הדף בגולגלות מרוסקות,
גוויות מרוטשות, וקינחה באיור של קומה, מפלצת העל הרצחנית
שיצרה לא מזמן, המפלצת האהובה עליה.
היו לה ניבים מחודדים, מבנה פיזי גמלוני, כידון בוער, גלימה
שחורה מתפתלת, וכל שאר האלמנטים הנדרשים.. אבל נירוונה אהבה
אותה בגלל שזיהתה במבטה תמימות נוראה וממכרת.
ציירה בהתלהבות כאילו לא אחזה ידה בטושים מזה שנים, זרמה עם
הדמיון שלה והשקיעה את כל האנרגיות שהיו טמונות בה.
הפסיכיאטר שהיה הזוי בגלל משככי הכאבים שלקח באותה התקופה, אמר
שלנירוונה נפש בריאה ומלאת שמחת חיים, ושאין להם סיבה לדאגה.
כולם חייכו לאות הקלה רווחת, והלכו לפנק את עצמם בגלידת שמנת
בבית הקפה הסמוך.

בגיל 13 חלה התפנית בחייה של נירוונה. היא הגיעה למסקנה שמלאו
לה 13 חורפים, ועדיין, מעולם לא היה לה חבר קרוב, מלבד קורט,
שאמנם היה מבחינתה כל עולמה, אך העציב אותה שעולמה מסתכם
באובייקט שעיר ויללן שלעולם לא יוכל למחות עמה על החולניות
שבקיום המין האנושי.

אז היא פצחה במזמור המרדף לאחר המוות.
היא רצתה למות בכל רמ"ח איבריה, אבל מוות טבעי, כי היא לא תוכל
לעמוד במחשבה המייסרת שהיא הותירה את קורט לבדו, במימד שואב
האנרגיות שאנו ספק מתקיימים ספק מתכלים בו.
כן כן.
היא לא הייתה בטוחה כיצד תרגיש כשתמות, אבל היא הייתה משוכנעת
שהתחושה הזאת תרגיש טוב יותר מהתחושה שלה כישות חיה ונושמת.
אין דבר שהיא רצתה יותר מלהעמיד עצמה בסיום המעגל הקוסמי של
הקיום.

היא נסעה לכל המקומות בהם היו ההתרעות החמות ביותר לפיגועים,
אכלה רוסביף עם גבינה צהובה לכל ארוחת בוקר, עמדה ליד המיקרוגל
בשעה שהוא חימם לה את ארוחת הצהרים, קראה שכל סיגריה מקצרת 5
דקות מהחיים, והחלה לעשן 3 חפיסות קאמל ליום (בשלב מסוים מיתרי
הקול שלה הזכירו לה במקצת את אלו של גידי גוב).. בים העבירה
חצי מזמנה, בין 14:00-16:00, כמובן.. דיברה שעות נוספות
בפלאפון (המורה לפיזיקה אמרה שאנחנו דור ניסויי, שרק עוד כמה
שנים נדע על ההשלכות האכזריות שלו, נירוונה קיוותה שלשם שינוי
אפשר לסמוך על אשת הוראה ממורמרת), חוץ מזה שרק חשבונות
הפלאפון עצמם הספיקו בשביל לעורר באביה רצון לא מרוסן לרצוח
אותה..
פעם אחת, היא נכנסה לשכונת התקווה עם חולצה של קריידל אוף
פילת', אבל מסתבר שהערסים שם לא מפוצצים בנות במכות, אפילו לא
"פריקיות".. רק מזכים אותן בכמה קריאות גנאי.

בהגיעה לפרק זמן מאוחר יותר בחייה, בסוף שנות העשרה, הניחה
לאיברי מין מכווצים ושעירים לחדור אליה ללא שום אמצעי מניעה,
כדי שיוכלו למלא את הריקנות שידעה, בנגיף איידס קטלני ומחמם
לב.

יום לאחר ה-11 בספטמבר, היא טסה בטיסת סחר של חברת תעופה
אפגנית היישר לביקור קצרצר במה שהיה פעם מגדלי התאומים, ציפתה
שאולי הבעלים של החברה בעל אמפאטיה מועילה לאידיאולוגיה
הפנאטית של בן-לאדן, אבל כנראה שלא..
לפחות היא זכתה להסניף מתמרות העשן שעטפו אותה בזיקתן המוכרת
למוות.

היא יושבת מהורהרת בדירתה השכורה בדרום ת"א האפרורית, מבכה על
השנים שחלפו בלי יעף, וסרבו להעניק לה פס משגרת בדידות שמשמידה
אותה כחומצה גופרית. (נוזל שלפעמים חשבה שזורם בעורקיהם שלה
ושל קורט, במקום דם)..
לפתע הטלפון מצלצל, נירוונה אכן ציפתה לצלצול מעוד איבר מין
מכווץ..

היא קופצת ממקום מושבה, רצה במהירות מסחררת.. ולפתע קראוווווץ'
מרטיט, לו קדמה יללת מוות ענוגה ומצמררת כאחד.. שירת הברבור
בקעה לראשונה מגרונו של חתול.
היא בוהה המומה במה שהיה הפרטנר היחידי שליווה אותה בצעדיה
הכבדים כאן.
בטעות גורלית, היא ריטשה לו את הגולגולת בכפות רגליים מאובקות
מטינופת שהצטברה על ריצפת דירתה.

לפתע נמרח על פרצופה של נירוונה חיוך סיפוק מעוות.

עכשיו, היא סוף סוף גילתה איך מרגישים המתים.