|
אני רואה ילדה כמעט רגילה.
אני מרגישה בעיניים חוסר אונים,חוסר הבנה.
אני חשה בלב צביטה עזה...
היא יתומה עכשיו.
היא איבדה את אמא שלה.
והיא אפילו לא בוכה. היא עדיין לא קלטה.
היא הולכת בתחילת השיירה.
מול הגופה..
"זו אמא שלי.. זו לא גופה..." לבה צועק.
אך מהפה לא יוצא כלום.
בסוף, אחרי שכולם כבר בכו, התפרקו.
אחרי שכולם כבר מכננים את המשך היום שלהם,
פתאום היא מבינה.
עכשיו היא צריכה להרים אבן קטנה
לשים על ערימת החול.
לשים על אמא שלה.
אבל איך אפשר? זו אמא. זו האמא שלי.
אמא!!!
היא צועקת, ובוכה... |
|
|
-אמנון, תגיד
ינתי פרזי.
-ינתי פרזי.
-אה... משהו כאן
לא בסדר... תגיד
שוב.
-ינתי פרזי. נו,
מה העניין? למה
אתה רוצה שאני
אגיד את זה? מה
זה בכלל?
-אה, הבנתי
עכשיו מה הבעיה.
הייתי צריך
להגיד לך שתגיד
את זה הרבה
פעמים רצוף,
ככה:
ינתיפרזיינתיפרזיינתיפרזיינתיפרזי.
-מה, זיינת
פרה?
אפרוח ורוד,
בעוד דו שיח
ברומו של עולם
עם אמנון
ז'קונט, חופר
לעצמו את הבור. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.