הלכתי ודיברתי עם הרופא במסדרון. הלכנו וסביבנו הקירות הלבנים,
החד גוניים, המנוכרים כל כך והסגורים מפני כל קרני האור. הרופא
החל לעדכן אותי במצבה של אלינור. והמצב לא נראה בכי טוב כלל.
אלינור הייתה נתונה בחסדי המקום הזה שבהחלט לא ידע לתת לה את
היחס שהייתה צריכה כל כך. הלחץ הפנימי שלה הרס אותה באופן
שיטתי וכילה את האישיות החזקה שלה.
"התרופות לא עוזרות לה?" שאלתי בייאוש את הרופא.
"הן עוזרות לה לראות את מה שקורה באור שונה, אבל זה לא נותן
לנו אפשרות להוריד לה את המינון. היא מתנגדת לטיפולים, היא לא
רוצה להשתחרר", הוא ענה לי בנימה מרגיעה כביכול, אבל על פניו
אפשר היה לראות כי המצב היה אבוד לדעתו.
ואני עוד זוכר את אותו היום שבו הופיעה על מפתן דלתי. זוכר
שאחרי שעזבה בכעס ישבתי עם עצמי בניסיונות להבין את פשר מה
שקרה. הרי אלינור חשבה שוויתרתי על המלגה בגללה. למה? מה גרם
לה לחשוב דבר כה טיפשי? שהרי זאת היא שהייתה הזרז להחלטה שלי
להגיש בקשה לאוקספורד מלכתחילה. כשגיליתי שהיא קיבלה את המלגה,
אני לא יכול לתאר את השמחה שחשתי ביודעי כי נוכל ללמוד שם
שנינו, ביחד, אני ואלינור. הכול היה צריך להיות כמו פעם, אבל
אז עם אותה שיחת טלפון, אותה השיחה מהבית... הזיכרון מאותה
שיחה נראה מעורפל כל כך שאני לא זכרתי את תוכנה, רק יודע אני
להגיד שזה מה שגרם לי לוותר על הכול. המלגה, הלימודים בחו"ל
ואפילו גרם לי לוותר עליה, על אלינור. וכל זאת למרות שדברים
אלו רציתי יותר מכול.
לאחר שעזבה אלינור, אז באותה סערה על מפתן דלתי, לא יכול אני
להבין עד עכשיו מה גרם לה לרצות לעשות זאת? מה גרם לאלינור
לרצות ליטול את חייה? אורנה התקשרה אליי הביתה מבית החולים
בניסיון לברר את מה שקרה אצלי.
"אלינור ניסתה להתאבד, היא בלעה כדורי שינה", דיברה אליי בקול
היסטרי בין צעקה לבכי כאשר בקושי הצלחתי איכשהו להבין אותה
בתוך כל ההמולה שתקפה אותה.
"אורנה, איפה היא עכשיו?" ניסיתי להישמע יותר רגוע, וזה לא היה
קל.
"בבית חולים, אני כבר שם", אמרה לי.
"אני כבר מגיע, אני שם תוך כמה דקות", עניתי לה וסיימתי את
השיחה. מיהרתי לבית החולים ובעודי יוצא מהבית, אספתי את התיק
שלי, שמתי בו כמה דברים ומיהרתי לצאת.
נכנסתי לחדר של אלינור שבו הייתה. אלינור כבר הייתה בהכרה
מלאה. בהתחלה נראתה לי כועסת, אם על עצמה או עליי, אבל למרות
זאת הפעם לא התעקשה שאלך.
"מה שלומך?" שאלתי אחרי שהתיישבתי ליד מיטתה.
אלינור לא ענתה, רק חייכה והסתכלה עליי במבט של 'שמחה שאתה
כאן'.
"זאת לא בדיוק שאלה במקום, נכון?" שאלתי עם חיוך אליה חזרה.
"לא ממש במקום, אבל עכשיו אני פחות או יותר בסדר", ענתה לי.
"אלינור, רציתי פשוט ל..." ניסיתי להסביר לה.
"ששש... זה כבר לא חשוב, זה מאחורינו", ענתה ברוגע בשביל
להרגיע אותי.
"אבל את ניסית ל..." ניסיתי להבהיר את העניין.
"אני מעדיפה שלא לדבר על זה, די עם זה. בוא נעבור לדברים
שמחים", נכנסה לדבריי.
"טוב, אז מתי תצאי מפה?" שאלתי בניסיון לשנות נושא למשהו שמח.
"לא יודעת, אורנה רוצה שיראה אותי פסיכיאטר", ענתה בייאוש.
"פסיכיאטר? למה פסיכיאטר?" הופתעתי, הרי לאלינור מעולם לא היה
צורך באיש מקצוע מסוג זה. היא הייתה מושלמת מכדי להזדקק לו,
למרות שמעולם לא האמינה בשלמותה וזה מה שהפך אותה לעוד יותר
מושלמת, הצניעות שלה (למרות שהייתה קצת מופרזת).
"עידו, אתה יודע טוב מאוד למה. אל תיתמם. הרי אתה יודע למה אני
כאן מלכתחילה. אורנה דואגת לי ורוצה לוודא שאני בסדר ושאין לי
תוכניות לנסות שוב", ענתה.
התשובה הזאת מאוד הפחידה אותי ועוררה בי את השאלה החשובה.
"ואת מתכננת לנסות שוב?" שאלתי לבסוף והיא לא ענתה לי. אז
שאלתי שוב והיא שותקת. הסתכלתי עליה, אלינור החיוורת, מבולבלת,
מסכנה כל כך, יושבת על מיטתה ומחבקת את הכרית כאשר נמצאת על סף
בכי. לא יכולתי להבין מה הניע אותה, אלינור המושלמת שיש לה
הכל, לעשות זאת.
"למה אלינור? למה עשית את זה? למה עכשיו, כשנשאר פחות משבוע עד
לטיסה שלך לאוקספורד?" שאלתי אותה, התחננתי בפניה. חיפשתי
תשובה, אבל כל מילה שיצאה מפי כאילו נזרקה לעבר עיניה, פגשה
בהן וחזרה אליי. עיניי החלו לדמוע, לבכות, ליילל. לבי צרח
והתפוצץ לכל כיוון בצעקה גדולה ורעש גדול.
"למה ניסית להתאבד?" שאלתי שוב.
"למה? כי אני לא נוסעת לאוקספורד. ביטלו את המלגה שלי..." ירתה
לעברי לבסוף.
הייתי בהלם. תקף אותי רגש כלשהו שאני לא מסוגל לתאר. מעין זעם
או שהיה זה עצב או שאולי קצת משניהם עם אכזבה ורגשות מעורבים
של רע ורע. לא ידעתי מה אני אעשה עם עצמי, מה לעשות?!
"מי ביטל את המלגה שלך?" שאלתי כולי מבולבל.
"אני", ענתה והסתובבה על צדה השני, עם הגב אליי.
"אלינור? למה?" הופתעתי.
"אני רוצה שתלך, עידו", ביקשה בקול צרוד מבכי.
"אבל נורי..." ניסיתי להרגיע אותה.
"לך!" צרחה בשארית קולה שנשאר, "בבקשה, פשוט לך..." התחננה
והחלה להרטיב את הכרית שתחתיה. כולה מכוסה בשמיכה האפורה,
מוקפת בזרים שקיבלה מחבריה. היו שם ורדים וכלניות, יסמין
וסביון, צבעונים קיבלה וסיגליות. הם היו בכל הצבעים שרק יכולתי
לדמיין וגם אני הבאתי זר. זר מדהים, אני חייב להצטנע, שהשארתי
על השולחן לידה בדרכי החוצה. ראיתי אותה מבעד לחלון, בוכה כרבע
שעה עד שנרגעה ונרדמה.
אורנה, אמה החורגת של אלינור, נישאה לאביה אחרי שאמה נהרגה
בתאונת דרכים לפני כשלוש שנים. מעולם לא ראיתי את אמה
הביולוגית ואלינור גם לא אהבה להזכיר אותה.
אני מניח שהיא ניסתה להדחיק את אמה מחייה בשביל לא לפתוח את
הפצע ולחזק את הדימום. ומלבד זאת, מעולם לא הייתה אלינור קרובה
לאמה. היחסים בין השתיים עלו על שרטון לפני זמן רב ופעם אפילו
ברחה מהבית לשבוע בעקבות ריב. באותה פעם נמצאה בביתה של חברה
ונאלצה אלינור לחזור הביתה. אורנה הייתה מאוד קרובה לאלינור,
להבדיל מאמה הביולוגית, אך למרות זאת לא הייתה קוראת אלינור
לאורנה "אימא".
אביה של אלינור, איש עסקים רציני, עוסק בשוק חומרי גלם טבעיים.
בבעלותו מכרות פחם, מגדלי קידוח נפט, בתי זיקוק ומפעלי טיהור
מים. כסף לא חסר להם (בלשון המעטה), אבל מכיוון שרוב המשאבים
בחו"ל, חייב הוא לשהות רוב הזמן בחו"ל. למרות שלא הייתה רואה
אלינור את אביה הרבה, היו השניים מאוד קרובים וכשהיה הוא
'מתפנה' יכלה היא להעביר את זמנה אתו בבילוי משותף ומהנה של
שניהם.
ראיתי את אורנה יושבת מיואשת בחדר ההמתנה בביה"ח. ניגשתי אליה
וניסיתי להבהיר לעצמי את מה שבעצם באמת קרה, מתי ואיך.
"מה גרם לה לעשות את זה? למה?" שאלתי את אורנה.
"אתה לא באמת מאמין שאני אדע, נכון? למען האמת, קיוויתי שאתה
תוכל לדעת", ענתה.
"שאני אדע? איך אני יכול לדעת מה קורה אתה? הרי לא שמעתי ממנה
חצי שנה!" נכנסתי למגננה מבלי להבין למה אני צריך להתגונן
בכלל.
"אני חושבת שזה קשור לעובדה שהיא חזרה מאוד נסערת אחרי השיחה
אתך. ממש אז זה קרה, בעקבות השיחה שלכם. על מה דיברתם?" פנתה
אליי שוב.
"היא טענה שהיא נפגעה מזה שדחיתי את המלגה באוקספורד. חשבה שזה
בגללה ושאני לא רוצה ללמוד שם רק בגלל שהיא שם", סיפרתי לאורנה
את שיחתנו אז.
"היא דחתה עכשיו את שלה, אתה יודע?" פנתה אליי.
"כן..." נאנחתי, "אני גם ממש לא מבין. למה היא עשתה את זה?"
שאלתי בתקווה שמאורנה אולי אוכל לקבל תשובה על השאלה הזאת.
"אני חושבת שהיא יוצאת מדעתה. היא מתנהגת בצורה לא הגיונית.
היא טענה שאמה לא נהרגה בשום תאונת דרכים. אין שום היגיון
בדבריה. אתה הרי יודע מה קרה, נכון? כולם יודעים מה באמת
קרה... אתה זוכר?" זרקה לפני אורנה את כל הדברים הללו ואחרי
שזאת סיפרה לי הכול, לפתע נזכרתי באותה השיחה שקיבלתי. אותה
השיחה מהיום שבו יצאנו לחגוג לפני חצי שנה. הכול עכשיו היה
לפתע ברור יותר...