אחת לחודש בערך אני פוגש איזו מקסימה כזאת או אחרת ואז לאוכל
אין טעם ולפרח אין ריח והראש לא עובד עד שהיא מתקשרת וכשהיא
מתקשרת אז בכלל אין מה לדבר...  ואני מתלהב, משתלהב ביומן
מתכתב עד כאב וכשהכאב המיוחל סוף סוף מגיע, בין אם זרקה אותי
או נזרקה בגין איזה קריזה שהופיעה לה ביום בהיר, כשהוא סוף סוף
מגיע, אותו כאב, אמנם פרצופו מוכר לי אך כל פעם הוא לובש חליפה
חדשה. ואני לא עוצר אפילו להגיד לו שלום אלא ממשיך הלאה, ברחוב
ההומה משווע לפגוש פרצופים חדשים, שלא חס וחלילה אפספס איזה
סיפור אהבה פוטנציאלי, אבל הכאב הוא עצבני ואיננו טיפוס, איך
אומרים: הכאב איננו בדיוק מה שנקרא טיפוס סלחני, ולכן הוא עוצר
אחרי זמן מה של הליכה, המום שלא זהיתי אותו, נזעף שלא עצרתי
להגיד שלום, מסתובב ומתחיל ללכת לכיווני כשפרצופו אדום מהרגשת
העלבון.
ואני אולי בדיוק התחלתי איתה דיאלוג משעשע ברחוב או שבזה הרגע
גמרתי. סקס משגע במיטתה אבל הכאב תמיד אבל תמיד פוגש אותי
שוב.

נ.ב
הוא דווקא טיפוס נחמד ושנון אותו כאב ולא כמו שאנשים אחרים
טועים לתאר אותו כטרגי ומלנכולי. תאמינו לי. אני לא אומר את זה
סתם אלא על סמך הכרות מעמיקה!