אולי הכל מתחיל בחינוך. הכל מתחיל ביחסי אנוש, באינטרקציה בין
אישית, במקובלות ודחייה. ושם זה נגמר. כל כך הרבה ילדים, עשרות
ומאות, רכי תנועות וזבי חוטם, מסתובבים בארץ הזאת עם עיניים
כבויות. ארץ הקודש, ובבית השכן הקודש הוא האלכוהול של האבא, או
הכסף שאין לו, או הזעם שהצטבר בו. או הסבא שמתעלל מינית. או
המאפיה השכונתית שבועטת, ומכוניות וסכינים. או סתם משחק מחניים
שתמיד בוחרים אותו אחרון. זה מסביבנו, בתוכנו. בדימונה החניכים
שלי רבו ובכו על מי יאסוף את הפחיות כדי לקבל את הפיקדון
ולהביא הבייתה כמה אגורות. ברעננה החניכים בכו שהם רוצים ללכת
לקנות פחית שתיה באמצע הפעולה כי הם נורא צמאים והברזיה זה
רחוק מדי או מלוכלך מדי או סתם מים מדיי.
לא יודעת. זה בכלל לא שיר מחאה. אולי זה לא חינוך, אולי זה
מולד, משו מבפנים שרוט, משו על הפנים חרוט, הילד הזה עתיד
לקפוץ. או לבלוע. או להחנק.
הטקסט שלפניכם  נכתב באוקטובר 2002. קיבל משמעות חזקה בנובמבר
שלאחריו.


עננים
לועגת בהם הרוח

ילדים
אין בהם הכח
להיות שונים

להתמודד עם נבכי מילים
של עם אכזר

ילד אין לו כלים
להיות מוזר


ילד שמאמין שאין בו כלום
לא גדל רק
נגמר


ילדים
הוזים צורות בעננים
מציירים כאבים ובריחות
מדומים
לצעקת שמחה בתוך בליל אנחות

להשפלה אחת לבדידות אחת לצביטה לכאב למילה
לא יועילו אלף סליחות


עננים
מרחפים מעל ראשים
של בני ארבע-עשרה שוטים
בני חמש-עשרה שותים
בני שש-עשרה מתים

וזו המהות.
כליל השאיפות.

אוטופיה מזדיינת, להיות
בחורים קשוחים
וילדות יפות

ואז? אז, מה?

לא יכולנו לעזור, אומרים.
אבל לא טרחנו לנסות.

ילדים
עפים רוקדים
לא מתעייפים לא קדים
להתכופף למציאות גשמית

לא מסוגלים
לחיות רשמית

מושפלים, אפלים, מכורים לכאוב

מתקשרים
לא מפחדים להקשר

שואלים
איך אפשר להתבגר

מתחפרים מקומטים מועלים באוב

איך אוכל לשקר

לאמר שיהיה טוב