/לימית ונאור עם המון אהבה
/לאהבה

היא מסתכלת בפנים, הצבע כל-כך יפה, פשוט לא ייאמן.
פעם בכמה זמן, בכל כמה זמן, העור הרך שמתחת לעין מתייבש. אצל
כל אחד זה אחרת. אם זה בגלל החור באוזון, הצרור בעוזון או סתם
זיהום אוויר, אני לא יודע, פשוט ככה זה. מיטב הקרמים והעזרים
הקוסמטים ניסו למנוע את התופעה, כלום לא עזר. ובכל-זאת מערכות
מיוחדות יש בגוף כדי לטפל בעניין הזה. שיטת הפעולה ברורה
והגיונית: טפטפות מיוחדות שבאות בילט-אין בפנים העין מזרימות
כמויות מדודות של נוזל מסוים (צבע: שקוף, ריח: עדין, טעם:
מלוח-עדין), הנוזל זורם במסלול מוגדר מראש לכיוונים שונים
ומנקה את האזור. מידת הנקיון תלויה במידת הלכלוך ותקינות
המערכת. כל אחד קצת מלוכלך ולא תקין.

קצת בהיר מדיי, קצת אדום מדיי היא מנגבת את עיניה.
אצל רונית הן פועלות כבר חודש. מה היא לא ניסתה, באמת שניסתה
הכל, היגיינה, טיפולים, דיקורים, הרעלות, שתיקות, צרחות,
ישיבות מזרחיות, ישיבות הנהלה, מה לא. אבל משהו שם נדפק אצלה
בפנים העין, וזה מסרב להפסיק. היא כבר התרגלה לזה. להכל
מתרגלים. גם האנשים שמסביב כבר התרגלו ואף אחד כבר כמעט ולא
מעיר לה על זה, רק במקומות זרים מדי פעם עוד מסובבים את הראש,
ככה מרימים גבה, אבל לא יותר מזה. ההבהוב הקל מפריע לה להתרכז,
להכל מתרגלים.

החבר שלה זרק אותה בגלל שלא הייתה מספיק אוהבת. שום דבר אף
פעם לא מספיק. כמעט חצי שנה הוא אומר שזה לא אותו דבר. גם היא
הרגישה שמשהו חסר, הייתה משוכנעת בזה, אבל קיוותה שיסתדר
מאליו. שום דבר אף פעם לא מסתדר מאליו. זה הוא שקנה לה את
המנורה הזאת, שבמקום שד יש בפנים צורות. האמת שזה לא סיפק
אותה, רצתה משהו יותר גדול, גם התקלה הקלה הזו של ההבוב נורא
הציקה, אבל היא קיוותה שיסתדר מאליו. שום דבר אף פעם לא מסתדר
מאליו ולא מספיק. היא ניסתה להבין את זה.

הוא אמר לה שכל האהבה שבעולם שלו נמצאת בתוך המנורה הקטנה
כשמחברים לחשמל. הצבע האדום מסמל אהבה. בפנים היא יכלה לראות
רק שני כדורים מתפצלים, כל אחד הולך לכיוון שונה ונבלע בתוך
הלא כלום הבוער.
כל אחד והלא כלום שלו.

בחוץ הופיעו דמויות מגוחכות למדיי של אנשים קטנים ונחמדים,
מתרוצצים בהילוך מהיר. כולם אותו דבר, כולם הלכו וחזרו.
בפנים הכדורים החלו לעקוב אחר אותה תבנית מוזרה. כל מי שנעלם
אל הלא כלום הבוער שלמטה נזרק בחזרה מלמעלה והחל לשקוע לאיטו,
וכל מי שחשב שהיה עילוי והתרומם, תוך שניות מספר מצא את עצמו
עמוק למטה מנסה להחלץ מהבוץ. כולם אותו דבר.

לשמאלה שכבה קופסא קטנה ועליה מודפסים בדפוס נקי וורוד חלומות
אין ספור. "מלטף כמו חיבוק חם, נקי כמו חוף מוזהב, רך כמו מגע
של אמא...".
רונית לא האמינה למילה אבל בכל-זאת שלפה משם עוד טישו,
מוציאה החוצה את כל מה שהעיניים השליכו במורד המדרגות לאף.
בפנים הכדורים החלו להשתולל בטירוף לא מובן, משנים צורה,
נמתחים, עושים הכל כדי להשאר באמצע. כל אחד רוצה להיות
באמצע.

רונית מחליטה שהיא חייבת להפסיק עם הנקיון של העיניים. מכל
הדברים שיכלה לעשות בעולם דווקא החליטה להרוס את הקשר שהיה לה
איתו? איך שקודם העולם שבחוץ נראה כל-כך יפה, מיותר לציין מה
היה צבעו של הדשא של השכן. ועכשיו כל מה שהיא מסוגלת לראות זה
את הכדורים האלו, צפים בתוך ים אדום של אהבה. רונית רוצה כל-כך
להיות חלק מהם. כל אחד רוצה לצוף בים אדום של אהבה. פעם היא
הייתה שם והתעייפה לשחות, עכשיו שהגיע לחוף בכלל לא בא לה
להתייבש.

היא יודעת טוב מאד שזה חייב להפסק בשלב מסוים, היא יודעת שלכל
דבר יש גבול, לכל דבר יש סוף. היא ידעה את זה גם אז. אבל הייתה
חייבת להאמין, כל אחד רוצה להאמין. ולמרות זאת, באמת אחרי
כמה דקות הפסקת חשמל שגרתית שמה לזה קץ. וכך מולה, כל הכדורים
נעלמים, הצבע האדום דועך לאיטו ומתמזג עם החושך. היא נשארת
קפואה במקום, נזכרת איך שכשהייתה קטנה הייתה נהנית כל-כך
בהפסקות חשמל, כשהנרות עוד האירו לה. גם עכשיו היא בטוחה
שהנרות עוד יאירו לה. זה רק שהיא עייפה מדי מכדי למצוא גפרור.
כן, אם הוא כל-כך ירצה, הגפרור ימצא אותה.
כל אחד רוצה להאמין.
חזר החשמל.