תמיד כשהיא ראתה מישהו נוהג עם יד אחת... זה גרם לה לחשוב
עליו.
היא נזכרה באיך שהוא היה מניח את יד שמאל על ההגה, ועם יד
ימינו היה אוחז בידה. וכשהיא כעסה עליו, היתה נחה היד על מוט
ההילוכים, במעין בקשת אישור להתקרב אליה.
והיא אהבה אותו. היא אהבה כשהוא היה עוצר בצמתים ודואג תמיד
תמיד לתת לה נשיקה לפני שהוא ממשיך לסוע.
עכשיו היא כבר מזילה דמעה. כמה שהיא מתגעגעת אליו. איך יכל
לעזוב אותה, ולהשאיר אותה לבד בעולם האכזר הזה? לא, אמרה לעצמה
בראש, אסור לי להאשים אותו. הרי הוא לא זה שעבר באדום וגרם
לתאונה הקטלנית הזו.
אבל עדיין...
הוא לא יכל, שנייה לפני שהוא מגיע לכל צומת, לחשוב עליה? על
הנזק שייגרם מהמוות הפתאומי והאכזרי שלו? על האישה שהוא משאיר
מאחורה, שאת ליבה הוא שובר? את התינוק שנשאר בלי אבא, ועוד עם
אמא שבורה? מחשבה כזו לא היתה גורמת לו לסוע קצת קצת יותר
לאט?
היא הרימה שוב את התינוק והביטה בעיניו. אותם עיניים שתמיד היו
מסתכלים לעברה ממושב הנהג כמתחננים לליטוף קל, או לנשיקה על
הלחי. והעיניים מסתכלות עליה בחזרה במבט של חוסר הבנה מוחלט.

ואז לפתע צלצול בדלת.
מניחה את התינוק וממהרת לנגב את העיניים.
מביטה במראה...
העיניים לא אדומות מדי.
ושוב צלצול חסר סבלנות בדלת. משמיעה צעקה של "רגע" והולכת
לכיוון הדלת.

כבר חודשיים עברו מאז אותו לילה נוראי.
חודשיים, והכאב עוד לא עבר. והאסון עוד לא נספג. אפילו לא
קצת.
היא החליטה לעלות אל קברו ולנסות לשכך קצת את הכאב הבלתי
נשכח.
למרות שהאוטובוס היה עוצר רחוק מעוד מבית הקברות, ולמרות שמזג
האוויר היה סוער במיוחד, לא נסעה במונית. נכנסה לאוטובוס עם
בנה התינוק והתישבה רחוק רחוק מאחור.
בדרך הסתכלה החוצה מבעד לחלון אל הנהגים המופרעים שהיו בכביש.
הם לא מבינים, חשבה לעצמה, איזה נזק הם יכולים לגרום לעצמם
ולאחרים. כל נהג כזה יכול לאלמן אישה, ליתם ילד קטן, לקחת את
משמעות החיים מהורים אוהבים ודואגים.
היא ירדה בתחנה. בחוץ היה גשם סוער, וזה הזכיר לה את אותו
הלילה שבו קיבלה את הבשורה. את אותו טלפון איום ונורא. איך
שרצה החוצה ובכתה עם הגשם. כמו באותו יום, החלו פעימות לבה
להשתלב עם קולות המטר הדופק בחוזקה על הרצפה הקשה.
לאחר הליכה לא קלה, כשהגיעה לקבר, פתאום פסק הגשם. היא הסתכלה
למעלה בשמיים וראתה קרן שמש מבצבצת בין עננים אפורים.
שוב החלו לזלוג הדמעות. לקחה את תינוקה בידיה והביטה בו.
והתינוק חייך לשבריר שנייה, אותו חיוך שהיה מחייך הוא בכל פעם
שהיו נכנסים לאוטו, והיא ישר חוגרת אותו ואת עצמה. הוא לא הבין
את האובססיביות שלה כלפי החגורה. היא לא הבינה איך יכל להתעלם
מהחגורה כל פעם שנכנס לאוטו. היא עדיין לא מבינה.

החלה לגמגם כמה מילים לקראת הקבר- מדי פעם מעיפה מבט למעלה,
במעין תקווה שיחזור אליה משם, ומדי פעם אל התינוק. וכשסיימה
העבירה לאט לאט את ידה על האבן הקרה והרטובה
ועזבה את המקום.

כיום היא חיה בדירה קטנה בצפון תל אביב. כבר שבע עשרה שנים
עברו מאז התאונה, והילד הקטן- כבר לא כל כך קטן. דומה באופן
עצוב מאוד לאביו.
כמובן שכשהגיע הזמן שיוציא רשיון משלו, חששה האם במקצת, אך
החליטה שהגיע זמן לעבור הלאה ושהחיים חייבים לחזור להסדרם.

יום אחד, חזר הבן הביתה סוער.
"לא תאמיני מה קרה," אמר לאמו. היה לו בעיניים את המבט שזכרה
מהרגעים האחרונים עם בעלה בבית החולים. כבר הרגישה שמשהו לא
בסדר.
"הייתי בכביש בין תל אביב לירושלים," המשיך וסיפר, "כשפתאום
התחיל לרדת גשם. אבל לא סתם גשם, מבול! המגבים של המכונים
הפסיקו לעבוד משום מה, אז הייתי חייב לעצור בצד. יצאתי מהאוטו
לבדוק אותם, ופתאום שמעתי בום ענק! הסתכלתי בהמשך הכביש,
וראיתי שנפל שם עץ וגרם לתאונה ענקית והיו שם הרבה מכוניות
וכולם..." המשיך הבן לספר בהתלהבות. אבל היא כבר איבדה ריכוז.

הסתכלה למעלה ומלמלה 'תודה'.