אויר קריר שוטף הלילה את השכונה שלי,
כמו כל לילה בשבועיים האחרונים השמיים מטפטפים מעט מים על
מגדלי הבטון העכורים והמגושמים.


קולות מאיימים מעירים את הסמטאות והרחובות האפלים,
שפנסיהם נפלו שדודים לרגליהם של עוברי אורח, נערים משועממים.
הדי צחוקם של אלפי ילדים מאושרים מהדהדים בחדרי, מלגלגים,
כאילו אומרים:
"את החיים חיים ולא חולמים, כבר מתו אנשים מרחמים עצמיים"

מתחת לחלוני נמצא עץ דואב עץ מסכן
שהטבע גזר עליו להביט על כל זוג מזדמן -
על ספסל שבור מתחת לעץ
נושק, נוגע, מתעלס
שנדמה לו בתמימותו שהוא מתאהב.
רוח מחבקת, נעימה, מזמינה
מנסה להעיר ולהניע את צמרתו של העץ מבדידותה, אך ללא הצלחה.

שוכב על המיטה עם מחברת ועיפרון בידי,
מביט על הקשקושים הסתמיים בקיר שממולי,
והרעש, הרעש היללני הבוקע מהרדיו רק ממחיש את רגשות הריקנות,
הנעים במעגל, ללא הפסק בתוכי.

מאחוריי, מתחבאת
מנציחה מראה מאובקת, עבשה
מתוך ארון קטן וצדדי
תמונה עצובה של ליל סתיו טיפוסי.