הוא מסתכל על הנוף ומתייאש. אבל הוא יודע שזו התחושה שהוא כל
כך אוהב. מדליק את המערכת ושוקע באווירה שבשבילה הוא הגיע
לכאן. מסתכל על השדה המוריק מתוך הצימר הרעוע.
קיימת מעין אווירה שרק בה הוא יכול. יכול מה? אינו יודע, הוא
לא מוכשר חלילה, רק אוהב אווירות. הוא מסתכל החוצה ועוצם
עיניו. מחשבות על חוסר אהבה רצות במוחו והוא מתענג על הייאוש.
עוד קצת ועוד קצת, המוזיקה כבר מציפה את החדר. לפתע הוא מתרקן
מכל תחושת עצמיות, הוא לא יודע כבר מי הוא ומה הוא, זה מטריף
אותו. הוא צורח בפחד, זה מפחיד אותו יותר מן המוות, לאבד את
עצמו כך. בעוד מספר שניות הוא ירגע, אבל כרגע הוא לא קיים.
יותר מדי מחשבות, מעט מדי מילים, מעט מדי אנשים. מתבשל במיץ של
מוחו מזה ימים, שבועות, אולי שנים. מזוקקות לרגע הזה הן
הרסניות, מכלות אותו מכל אישיות כלשהי שהיתה טבועה בו. הוא
אלוהים ואף אחד ברגע הזה.
שעות לאחר מכן הוא מחמם ארוחה אומללה בתנור. מסתכל על הקירות
בבית הקטן ושותק. אין שום סיבה לציין את זה שהוא שותק, כי הרי
הוא לבד, אבל אם נהוג לציין את השתיקה הזאת לפרק הזמן עליו אני
מספר כרגע עדיף שתתייחסו אל זה כאל מצבו התמידי.
מי שיזמה את הנסיעה הזאת היתה איזו תחושה של שיגרה בחייו
שנידנדה לו מזה זמן מה שיצא מהעיר. אז הוא יצא, וכעת הוא מבלה
זמן איכות עם הרחמים העצמיים שלו, מוזה נכנסת ויוצאת מפתח
הדירה ללא שום שימוש.
הוא לא רוצה ליצור, לא רוצה לישון, רוצה מאוד לחיות אבל לא
זוכר איך, בעצם גם לא שכח. השעה היא שמונה בערב. ערב שישי.
הדבר היחיד שיותר גרוע מייאוש שיגרה הוא ייאוש של חג, כי בעוד
רוב האנשים סובלים מאותו ייאוש יומיומי המציף אותם היכן שלא
יהיו, בערבי שישי כאלה נדיר למצוא יותר מדי בדידות כמו שהוא
חווה.
אם היה מאוהב היה מצבו טוב. אם היה בן עשרה היה מצבו טוב. אם
היה מלנכולי היה מצבו טוב. אם היה יצירתי היה מצבו טוב. אבל
הייאוש שלו כל כך סתמי שזה מייאש, ללא שום רומנטיזציה של מצבו
העגום.
הוא מחליט לקרוא קצת. בעוד הוא עוקב בעיניו בעצלתיים אחרי
ההתחלה של בעקבות הזמן האבוד הוא יודע שלא יגיע לעמוד ה3000 של
היצירה, ספק אם ל300. הספר רחוק מלסחוף אותו אבל נעים לו
להאזין לפרוסט משרטט לו את חלקיקי זכרונותיו מילדותו בעוד הוא
עצמו חושב על הזכרונות שהוא עוד צריך לאסוף, ועל אלה שיש לו
שלא מרהיבים במיוחד. עיניו נעצמות לאט והוא מתעורר תשע שעות
אחר כך בתחושה שונה לחלוטין מזו שנרדם בה, מעין אושר וחיות של
בוקר. רק בין לבין, בארבע בבוקר, הוא קם לכמה דקות וחש את
הייאוש הזה שמופיע בלילה במלוא עוצמתו, כשנדמה שכל הזמנים כבר
עברו וכל מה שנותרה זו נוסטלגיה לזמנים שעברו ואנשים שמתו,
והוא, נזכר בימי ילדות מאושרים למחצה שחלפו ממזמן ומתקדם בזמן
לזכרונות שלא עושים לו כלום. נרדם עם תחושה כבדה מאין כמותה
בבטן, שכבר לא עושה לו כלום.