"עוד כמה שעות"
ספרתי בלבי.
"רק עוד קצת לחכות"
ישבתי בפינה של החדר, נקשתי בעצבנות על הקיר.
-מבט מהורהר-
כבר שנים אני מחכה לרגע שזה יקרה,
כבר כל כך הרבה זמן
תכננתי במוחי.
צילמתי בדמיוני, כאילו זה סרט, ואני הבמאית.
כל שנייה ושנייה מחיי הקדשתי רק לזה מחשבה,
מוסיפה עוד ועוד פרטים.
אנשים היו בטוחים שאני חולה,
-במחלה נפשית-
טוב אני יכולה להבין,
אתה לא נראה כל כך רגיל כשאתה הולך לכל ספריות הוידיאו בעיר,
ומבקש להשכיר סרטים שיש בהם תמונות של תא טלפון.

הייתי יושבת בבית, צופה בכל הסרטים, ועושה סלקציה.
את הסרטים שהיו בלי גשם הייתי זורקת מיד.
את אלה שירד בהם גשם אבל התרחשו לאור יום הייתי משאירה עוד
קצת, אך לבסוף זורקת.
תמיד הייתי נשארת עם 3 סרטים:
לילה+גשם+ תא טלפון ריק
לילה +גשם +תא טלפון +עם נערה
לילה+ גשם + תא טלפון + נערה בוכה.

ישבתי שעות, צפיתי בסרטים, אחד אחרי השני וחוזר חלילה.
הרצתי לאחור, קדימה, עצרתי כל כך הרבה פעמים...
רשמתי הערות.

כל החיים שלי התעסקתי בסצינה הזאת, של התא טלפון, הנערה, הבכי,
הגשם.
כל כך רציתי שזה יקרה לי.

עכשיו שישבתי בפינה של החדר הבעת נצחון הופיעה על פניי.
הצלחתי!
אחרי שנים של מאמץ, חישוב, הרצת סרטים קדימה ואחורה, פעם אחר
פעם...
-תמיד רציתי להקלע לתוך תא טלפון, בגשם...-
אחרי כל השנים האלה-
סוף סוף הצלחתי להגיע לרגע המושלם הזה, בצורה הכי מושלמת שיש.

יררד גשם זלעפות, לבשתי רק חולצה דקה ומכנס קצר.
יצאתי החוצה... כל האנשים הביטו בי, לא הבינו איך, שכולם
מבועתים ורוטנים מהגשם הזה, אני רצה לי החוצה, כולי מחוייכת,
כאילו זכיתי במליון דולר.
הגעתי לתא הטלפון, הוא היה נראה כמו התא שתמיד חלמתי עליו. ישן
כזה, כמו שיש בחו"ל.
לרגע עצרתי, עצמתי עיניים, הקשבתי לקול של הגשם.
טיפ טיפ... טיפ... טיפ...
נכנסתי לתא.
טיפ טיפ... טיפ...
ואז שאני קרובה להגשמה העצמית של החיים שלי,
בעודי עומדת שם, עם היד מונחת על השפופרת,
רק אז, הבנתי, שבעצם, אין לי למי להתקשר.