אנשים חושבים שאופנוע הוא דבר כבד, מפחיד, גברי. מכונה מסוכנת.
אינם תופסים את היופי שבתנועה, את העוצמה המחברת בין האדם לרכב
(כמו סוס של פעם, היית אומר תמיד, כמו סוס). הנסיעה בחוץ,
במרחב, בלי הגבלת דפנות רכב ארבע-גלגלי, הרוח השורקת מסביבך
ובך, הריחות המשתנים, הקולות, המראות. חום המנוע מתחתיך
והשמיים הענקיים מעליך. אנשים לא מבינים את זה. לא מכירים את
ההפסקות הקצרות למנוחה בדרך למכתש רמון (לא אהבת לנסוע לאילת,
אמרת ששם המוני מדי, גדוש אדם ואי אפשר לשמוע שקט ולא זה את
זה. אהבת את המכתש, את נופיו המשתנים, את הבריכה הנסתרת מעיני
כל העולם חוץ מאיתנו. את השקט המדברי. היינו שוכבים על הגב
בלילה, מביטים בהמוני הכוכבים מעלינו, מתכננים את העתיד. אבנה
לך חווה, כאן על שפת המכתש. חוות יעלים. אלמד אותך לחלוב, ואת
תלמדי אותי לשיר. נבעיר מדורה על שפת המכתש ואני אנגן לך את כל
השירים שבעולם. ואת תשירי לי משירייך, תקדישי לי את קולך. ורק
המוות יפריד ביני ובינך). אנשים לא מכירים את מגען הרך של
הכפפות הישנות והטובות, כובד הקסדה המוכר. מנגינת הרוח המשתנה
והולכת מן הירידות לים המלח, דרך כביש הערבה והלאה והלאה.
פנצ'ר לא צפוי שמתקנים בכוחות משותפים. אנשים לא מרגישים
בתנועה החלקה (או בויברציות, תלוי היכן רוכבים). אנשים אוהבים
להיות סגורים ברכב, עם מזגן מפוצל ורדיו דיסק עם רמקולים
אחוריים ומעמד לכוס שתיה ליד הנהג. תיכנסי כבר לאוטו, הם
אומרים, וניסע. לא מכירים את החיבור הבלתי אמצעי בין הרוכב
לרכוב, ובין רוכב לרוכב, והם לא יודעים כמה הם מפסידים.

תמונה. יושבים ב"גובה פני הים". מנדנדים רגליים. קוראים בקול,
משפט משפט, בספר ילדים. מנופפים שלום למכוניות חולפות בכביש,
מצחקקים לתדהמת הנהגים. אם תזכור, היה זה כשרצינו להגיע לים
המלח וכוחך אפס באמצע הירידות. החנינו האופנועים בצד ונחנו עד
סוף היום. לא חשבנו על מחר ועל טיפול ראשון. דיברנו, שרנו.
כתמיד, עידן צילם.

אופנוע, היית אומר, ואת ואני, מי צריך יותר מזה. והיית ממליץ
על "זן ואמנות אחזקת האופנוע"  לכל מי שרק רצה לשמוע. זהו ספר
מסע, היית אומר. בואי נצא לטייל בו. אפשר לעשות מסעות גם כך,
לא חייבים לנסוע ממש. בואי נשב לנו ישיבה של עצלות ב"גובה פני
הים", נשב לנו סתם כך ונקרא. שם הספר מטעה, היית אומר. שמות
מטעים לעיתים קרובות. הסיפור חודר, היית אומר. תקראו, הוא ישנה
לכם פרספקטיבה.

אנשים חושבים שזמן צריך לנצל. לסחוט. לייבש עד תום. מתכננים את
זמנם בקפדנות שעה לשעה, דקה לדקה. כותבים הכל ביומן, מקפידים
להגיע בזמן, מתנצלים כשאינם מגיעים בזמן, חשים אשמה וכועסים על
מאחרים. אנשים נותנים לזמן להשתלט עליהם, לעשות בהם כבשלו.
שוכחים שככל שיש דברים רבים יותר לעשות, הזמן הולך ומתקצר. אין
זמן, אין זמן, הם אומרים לילד המבקש לטייל בגן החיות, לנער
המבקש לשוחח עמם שיחת חולין. אין זמן, הם אומרים לגבר המבקש
לנוח מעט מעמל היום, לקשיש שהילוכו איטי משלהם. אין זמן, אנשים
אומרים לעצמם שוב ושוב. אין זמן. זמן הוא כסף, הם אומרים,
ומשלמים לאחרים שיעשו עבורם את שאינם מספיקים לעשות בזמנם
שלהם. אנשים לא יודעים שאינם צריכים להיות משועבדים לזמן, אלא
כדאי להם לרתום את הזמן לרצונם. אנשים לא יודעים שזמן הוא דבר
גמיש, שמשתנה מרגע לרגע. לא מכירים את הפלאים הקטנים שבעולם
בהם היית רוצה שיעמוד הזמן מלכת, את הבשורות ההופכות על ראשך
את חייך ובהן באמת עומד הזמן מלכת. לא יודעים על ההבדלים בין
אורך הדקות בלילה כשהשינה ממאנת לבוא, לבין הימתחות הדקות ביום
כשהערב מסרב לרדת. לא שומעים את ציוץ השניות המסרבות לחלוף
בערבי הקיץ הארוכים, את דהרת השעות הרומסת כל בשקיעה חורפית
פתאומית. אנשים חושבים שזמן הוא קבוע ויציב, אינם יודעים שזמן
יכול לבעור, לטפטף, להיקרש. לא מבינים שבשניים מתכווצות השעות
וחולפות במהירות גדולה פי כמה מאשר הן עושות זאת עבור האחד.

תמונה. יושבים על הגדר ברחוב בתחנת האוטובוס. מנדנדים רגליים.
מדברים בקול, מחליפים בדיחות. מנופפים שלום לעוברים ושבים.
חלקם מרימים גבה, חלקם משיבים חיוך. אם תזכור, היה זה
כשהאופנוע היה בטיפול וגם אתה. נסענו באוטובוס. דיברנו מעט.
ניסינו לחשוב על קיץ ועל פרפרים, לא מאין באנו, לאן אנו הולכים
והיכן ניעצר. היית עייף ובכל זאת חייכת. היתה שמש בחוץ. עידן
צילם.

זמן, היית אומר, הוא עניין של סדר עדיפויות. והיית משנה בין
רגע תכניות כדי שיתאימו לשנינו. עבדי הזמן, היית אומר, עבדי
עבדים הם. בואי לא נהיה אנחנו ביניהם. כשגוססים, היית אומר,
הזמן מתארך ומתארך. איננו ממהרים עכשיו לשום מקום. הישארי
איתי, יש זמן. שבי איתי. תני לי יד. יש לנו עכשיו את כל הזמן
שבעולם.

אנשים חושבים שב"שבעה" צריך להיות עצובים כל הזמן. אסור לחייך,
ודאי שלא לצחוק או לספר בדיחה. אינם מבינים שזו הזדמנות אחרונה
ויחידה במינה לשחזר את כל החוויות והצחוק והיופי שהיה, ואיך
אפשר להיות עצובים כשחיים זאת בשנית, כשנזכרים בלילות ובימים
ובאנשים שהעלו אבק זמן כה רב, ופתאום כולם מגיעים ונפגשים
ומעוררים לחיים רגעים יפים רבים כל כך. הם באים בטענות (גלויות
או סמויות) לחבר'ה שמצחקקים, שהופכים את ה"שבעה" לפיקניק,
שיושבים בבית המשפחה מבוקר עד ערב ומחליפים רשמים וחוויות,
ומגישים כיבוד לאורחים בחיוך שאינו הולם. אנשים לא מבינים שמי
שבאמת עצוב בשבעה הם דווקא אלו. החברים של. אלו שהיו רגילים
לשבת עם וכעת הם יושבים על. אלו שהאבל היחיד שהם מכירים הוא על
אנשים צעירים כמוהם, מלאי חיוך וצחוק, והזכרון ההולם שלהם הוא
להמשיך בכך. (תסתכלו, הנה תמונה שלו במסגרת. הוא? במסגרת?? זו
מן  הסתם הפעם הראשונה בחייו שמישהו הצליח להכניס אותו
למסגרת...). אלו שלא ממש יושבים שבעה אלא נמצאים תמיד ברקע,
דואגים שיהיה אוכל לכולם ומטאטאים מדי פעם, מגישים את אלבומי
התמונות ומציגים את המבקרים (המנחמים, אם לדייק) הלא מוכרים זה
לזה, מכינים קפה בסרט נע ושוטפים כלים ללא הפסקה לא בגלל שאין
כלים חד פעמיים אלא משום שאינם מצליחים לבכות, והמים הזורמים
הם כאילו תחליף. כאילו.

תמונה. יושבים על שפת המכתש, מנדנדים רגליים. מדברים בשקט,
כמעט ולא מדברים. מנופפים שלום ליעלים. חלקם בוהים בנו
בסקרנות, חלקם מתעלמים. אם תזכור, היה זה כשהיית תשוש מכדי
לרכב. השארנו את האופנוע בבית ונסענו במכונית לראות את המכתש,
כי כך ביקשת. לא טיילנו, רק ישבנו על שפת המכתש, צפינו, אחזנו
ידיים ונידנדנו רגליים. לא חשבנו כלל על טיפולים ועל העדרם ועל
סיכונים וסיכויים. חשבנו על צבעים ויעלים ואיך זה שכאן אינן
מפחדות מבני אדם. עידן צילם.

"שבעה", היית אומר, אחד הדברים היותר גאוניים ביהדות.
ההדרגתיות הזו, שבוע אבל, חודש אבל , שנת אבל. הרעיון הזה, לתת
לגיטימציה לאבל, לעשות הפסקה בחיים ואחר כך לתת לגיטימציה
לחיים שוב. לעזור לאדם לעצור, לעכל, וגם לומר לו תמשיך ללכת,
אלוהים איתך. הרגישות הזו, הבנת האדם הזו, היית אומר, היא משהו
לא אנושי.

אנשים חושבים שכתיבה באה מהראש. כמו כתיבת קורות חיים לקראת
ראיון קבלה לעבודה. נולדתי שני קילו, התחנכתי בגן ברכה, סיימתי
יסודי בציון ממוצע, למדתי בתיכון במגמה הומאנית והייתי פקידה
פלוגתית בצבא. התחלה, אמצע, סוף, מתכננים יפה ועם מעט מילים
גבוהות יוצא שיר. או סיפור. צריך רק לבחור את הפונט הנכון ואת
המרווח המתאים בין השורות, לשבץ רמזים למקורות ספרותיים או
תנ"כיים ומעט מילים גבוהות והשאר בא מעצמו. אנשים לא יודעים
שכתיבה זה כמו בכי וכמו צחוק, משהו שבא מבפנים, בלי תכנון ובלי
סדר, לעיתים חונק ולעיתים משחרר, ולעיתים נתקע בפנים בלי יכולת
להוציא. אנשים לא יודעים שכתיבה לפעמים היא כמו לזרוק את הזבל,
ולא כל דבר שכותבים הוא יפה ופיוטי ומרגש. אנשים אומרים תכתבי,
זה יעזור לך. חשוב לבטא רגשות, אולי אם תכתבי זה ישחרר. הם
אומרים יש לך מזל שאת יכולה לכתוב, ומדמיינים אשה יושבת מול
דפי נייר מכוסים בכתב צפוף ודמעותיה זולגות ומכתימות אותן עד
שהכתב הופך בלתי קריא. אנשים אוהבים לדמיין, גם כשדפי הנייר
לבנים וריקים, גם כשהאשה אינה בוכה כלל. ראוי היה לה שתבכה, הם
חושבים, ובונים להם בדמיונם את התמונה הראויה. תשב לה האשה
ותבכה. תמחקנה דמעותיה את כתב היד הצפוף. אנשים חושבים שמילים
מקהות כאב, ואם מוחקים אותן מוחקים גם אותו, והם מעריכים
ונותנים ציונים. השיר הזה אינו בשל, צריך לערוך אותו היטב.
השיר הזה טוב, זה מצוין, זה ילדותי וזה לא מלוטש מספיק. אנשים
לא מבינים שכאב קהה יכול להיות גרוע בהרבה מכאב חד. שוכחים
שלפעמים צריך להיות ילדותיים, שלא חייבים להיות מושלמים.
שוכחים שגם כשרוצים, ולמרות שרוצים, לא הכל בחיים יוצא מושלם
ומלוטש. אינם מבינים בחמרי גלם, רק במוצרים תעשייתיים מוגמרים,
ואינם יודעים שכאב גולמי אינו מלוטש כלל.

תמונה. יושבים על המיטה, מנדנדים רגליים. כלומר, אני מנדנדת
רגליים. אתה לא. לא מדברים, רק מחייכים זה לזה. מביטים זה
בעיני זה, משחקים "מלחמת עיניים": מי יסיר את מבטו ראשון.
אחיות מביטות בנו, חלקן מפנות מבט, חלקן מחייכות. אתה, כמובן,
מנצח. אני מביטה בך, ומביטה ומביטה ומביטה. איני מחייכת ואיני
בוכה. גם אתה אינך מחייך ואינך בוכה. רק עיניך, אולי. עידן
מצלם.

מילים, היית אומר, הן סוג של דמעות.

אנשים חושבים שסרטן הוא דבר מפחיד. איום. נורא. שמאבדים צלם
אנוש ומתים מזה, וזהו. הם לא יודעים מה זה לאבד צלם אנוש. ולא
יודעים שלא תמיד מתים מזה. אינם מכירים את הרגעים הטרופים של
ההכחשה, הרגעים הסוערים של הכעס, למה דווקא אני (למה דווקא
אתה???). לא מכירים את רגעי ההמתנה הארוכים, רגעי הציפייה קצרי
הרוח, רגעי העייפות האינסופיים. לא מבינים את רגעי האדישות
המשתלטת, רגעי התשישות שאינה ניתנת למדידה. אינם יודעים דבר על
הרגעים השקטים של ההבנה, הידיים האחוזות זו בזו ללא מילים,
העיניים שלומדות לדבר, האהבה הגדלה ומתעצמת. הסבלנות שאינה
ניתנת לכימות. המחוות הקטנות של החיים שהופכות משמעותיות כל כך
(פרחים טריים בבוקר. כוכבים זורחים בחושך על התקרה. שיר קטן
מתחת לכרית. קריצה פרטית בדקה הנכונה. והיום אני רוצה דווקא את
החולצה המשובצת, ושוקו לארוחת בוקר. ככה, בלי סיבה). התכנונים
לעתיד שהופכים חסרי משמעות אך מחזיקים את הראש מעל למים ולכן
משמעותם גדולה כל כך (נקנה בית צמוד קרקע, תהיה לנו גינה עם
הרבה דשא ועצים, נתלה ערסל מעץ לעץ ולא נשלח את הילדים למטפלת
בגיל שלושה חודשים). אנשים לא יודעים אודות האחווה בין אנשים
שקודם לא הכירו, אודות המסירות לאנשים שקודם כן הכירו. העדינות
השקטה שלא ידענו על קיומה. ההשלמה. התקווה. המסדרונות הארוכים
של הזמן המתכווץ ונמתח. הדממות הקטנות של אמצע הלילה כשהכל
רוגע פתאום, וצחוק מתפרץ אחרי בדיחה שחורה שלא היו מעזים לספר
ורק החולה, רק הוא יכול (רק אתה......"תצלם, עידן, אני דורש
שתצלם. שישאר לאשה מזכרות. תצלם. גברים נראים יפה יותר כשהם
קרחים. נשים אוהבות אותם ככה").
אנשים חושבים שסרטן הוא תופת, גהינום, מערבולת של כל הסיוטים.
אנשים צודקים. מה שהם אינם מכירים היא המערבולת הנלווית,
הגדולה, החמה והסוחפת של אהבה, אמונה, מסירות, שמחה (כן, גם
שמחה) ואפילו שלווה, והשלמה וקבלה שלא ידענו על קיומם, ושלא
נדע.

תמונה. יושבים. למעשה אתה שוכב. לא מדברים. מחזיקים ידיים.
למעשה אני מחזיקה. מביטים. למעשה אתה אינך מביט. עיניים
פקוחות. לא ברור מה בדיוק הן רואות. אם. עידן מצלם.

סרטן, היית אומר, בואי לא נדבר על זה.

אנשים חושבים, היית אומר, הם צרוף של איש אחד חושב ואיש אחר
חושב. כשחושבים יחד, העולם נראה שונה. כששרים יחד, העולם נשמע
שונה. כשרוכבים יחד, העולם מרגיש שונה. כששותקים יחד, העולם
באמת שונה. כך היית אומר.

ואתה שותק עכשיו. ואני שותקת.

ואנשים חושבים שהתגברתי.