היא הלכה לאיטה ברחוב השומם. הגשם הכה בה במלוא עוצמתו אך זה
לא הפריע לה להנות מהקסם שבערב זה. שערה החום, הארוך נצמד
לגופה ועינייה הירוקות נצצו מאושר. אין דבר שאהבה יותר מלילה
גשום ומסתורי שכזה. היא הגיעה לעיקול ברחוב צדדי אחד כשלפתע
פגע בה דבר לא מזוהה והיא נפלה בחבטה עזה למדרכה. לאחר שחזרה
אליה הכרתה היא ראתה גבר נאה רוכן מעליה ובודק אם היא בסדר.
"פגעתי בך אנושות או שעדיין יש בך רוח חיים?" הוא שאל בחיוך
מבויש. היא מיד יכלה להבחין בשערו הכהה שהיה מסודר בקפידה על
פי צו האופנה, בעיניו החומות-כהות שנצצו בחשכה ובשפתיו
החושניות. ללא ספק גבר מושך בהחלט.
"אני חושבת שאני אצא מזה אם רק תואיל לעזור לי לקום אדון...?"
"אה...פשוט תקראי לי גיא. אני ממש מתנצל על עוגמת הנפש אני
פשוט..."- "אין צורך בהסברים. כולנו לפעמים נתקלים במישהו,
מפילים אותו לרצפה וגורמים לו לאבד הכרה למספר דקות."
הם צחקו צחוק משוחרר ונהדר שלווה במין חשמל שכזה. זרמים חמים
שמחממים את הגוף בצורה הכי נהדרת שיש, מגיעים עד למעמקי הבטן,
קצות האצבעות וציפורניי הידיים.
הוא ממש התחנן ללוותה הביתה כפיצוי על ה"נזק" שגרם. הם היו
צריכים ללכת כברת דרך שכן ביתה שכן בקצה השני של העיר. השיחה
בינהם קלחה בדיוק כמו קילוחי המים שזרמו על פניהם החשופים.
("מה גם אתה שכחת מטריה בערב סוער שכזה?" היא שאלה כשהחלו
ללכת.)
היא סיפרה לו על החתולה שלה ("שחורה-שחורה, רכה-רכה. כמו נסיכת
אופל מסתורית שכזו"), על המוזיקה שלה ("בעיקר גותית"), על
שיריה הנוגים ("שאני כותבת רק בלילות סוערים במיוחד בחורף"),
על החיים ("מהי בעצם מהות החיים? הרי החיים הם כמו
הלילה-חשוכים ומסתוריים או שקטים ונינוחים-הכל שאלה של הסתכלות
ובחירה") ועל אהבה "הייתי רוצה שיאהבו אותי כמו שהגשם אוהב
אותי-שיקיפו אותי מכל צד ומכל כיוון אך שזה יעשה אט-אט,
טיפה-טיפה עד שארטב עד לשד עצמותי".).
והוא הקשיב, העיר מדי פעם וסיפר לה על העולם שמעבר להבנתנו,
מביא בפניה תהיות שונות על מה שנמצא מעבר לחיים, מעבר למה
שאנחנו רואים. היא לא בדיוק ירדה לעומק דעתו אך עוצמת הזרם
החשמלי שעבר בה רק גברה מרגע לרגע. כשהגיעו לביתה היא הביטה
בעיניו ושאלה בחצי חיוך: "אז מה? אתה חושב שפיצית כבר על העוול
שגרמת?" והוא ענה לה תוך כדי קירוב פניו לפניה "עדיין לא". הוא
הצמיד את שפתיו החושניות, האדומות כדם, לשפתיה העדינות,
הבתוליות, הורודות ונשק לה. הם התנשקו ונדמה היה כי נשיקתם
גרמה לירח להחוויר ולהתמלא (על אף שלא היה אמצע החודש), לברק
לקרוע את השמיים, לרעם להרעיד את העיר ולכוכבים לפזר עליהם
אבקה קסומה.
לאחר שהיו חייבים להפסיק כדי לנשום קצת הביטו מתנשפים אחד
בשנייה באהבה גדולה ושתקו. הוא פיזר את מסך השתיקה כשאמר "יש
לי משהו להראות לך". והיא הנהנה בראשה לאות הן והלכה אחריו
כעיוורת". הם הלכו מחובקים והגיעו אל הים שנראה שחור במיוחד
באותו לילה אפל. הם התישבו חבוקים קרוב אל מול הגלים כשפתח
ואמר:
"את רואה את הגלים? גלים אלו הם גלי החיים. בכל פעם הם מביאים
אלינו הפתעה חדשה ולא נודעת, אדם חדש שהוא מתת החיים. לעיתים
נוכחותו גוברת ומתחזקת בחיינו ואז עולה הגל אט אט, מעלה מעלה,
ונושא אותנו על כתפיו, מציף אותנו מעל ומעבר לחיים, נותן לנו
תקווה להביט אל השמים. אם זהו הגל הנכון הוא יתנפץ בזמן זה או
אחר אל החול הרך, ישאיר רק קצף של זכרונות."
היא הייתה המומה מפניני חוכמתו ומהשתקפות הגלים בעיניו ונשקה
לו. הוא נשק לה בחזרה בתשוקה רבה והמשיך לנשק את כל חלקי
פניה.
הוא ירד לצווארה ומצץ אותו בחושניות. היא עצמה את עיניה
והתמכרה לתחושה המדהימה.
כשפקחה את עיניה היא ראתה רק את גלי הים המתנפצים אל החוף ואת
הקצף הלבן שהיה רב מתמיד באותו הרגע. היא הרימה את עיניה אל
השמיים ושמעה רק משק כנפיים דק. ליבה נשבר בקרבה כשהבינה שלאחר
שהתאהבה באדם המקסים מכולם הוא ברח והשאיר אותה בוהה בקצף
הגלים.
היא הלכה הביתה באיטיות. נותנת לגשם להכות בפניה החשופים. הפעם
פניה לא היו רק רטובות כי אם גם מלוחות. היא הגיעה לביתה,
סובבה את המפתח בביתה ונכנסה לדירתה החשוכה. היא הלכה לחדר
האמבטיה והתכוונה לשטטוף את פניה כשלפתע הבחינה בשריטה עמוקה
בצווארה. למעשה זו הייתה מעיין נשיכה אכזרית שדם נטף ממנה. היא
תהתה כיצד לא הבחינה בכך קודם. כשהתעמקה בכך ראתה שהנשיכה היא
בצורת לב. היא הביטה שנית במראה וראתה שעינייה אדומות.
אדומות כדם...